<h1>פסקי הרשב"ץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה שבדקה עצמה ומצאה טמא מספקינן בטהרות שנתעסקה בהן למפרע עד מעת לעת אא"כ בדקה עצמה תוך מעת לעת ומצאה טהור דהשתא לא מספקינן אלא עד אותה בדיקה. והאי ספיקא ליתיה כשאר ספיקות דברשות היחיד שורפין עליהן תרומה וקדשים אלא חומרא בעלמא הוא הילכך תולין לא אוכלין ולא שורפין. ובירושלמי משמע דבין ברשות היחיד בין ברשות הרבים תולין אבל בתוספות וכן (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל הוכיחו דאתיא דלא כגמרין דלפום גמרין ברשות הרבים טהורין וכן הסכימו האחרונים, והתשב"ץ חוכך להחמיר כירושלמי וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פ"ג ממטמאי מו"מ ה"ד].
<h2>דף ב:</h2>
מקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות.
היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח"כ נמצאת חומץ כל ג' ימים ודאי תרומה מכאן ואילך אינה תרומה. והרמב"ם ז"ל [פ"ה מהלכ' תרומות הכ"ד] כתב דמכאן ואילך ספק ולא נהיר.
חומץ ויין מין אחד הוא והתורם מן החומץ על היין הוי כתורם מן הרע על היפה אלא א"כ הוא טועה וחושב שהוא יין ונמצא חומץ וכן פסק הרמב"ם ז"ל [תרומות פ"ה הכ"א]. ויש פוסקין דיין וחומץ ב' מינים הן והתשב"ץ מקיים פסק הרמב"ם ז"ל.
<h2>דף ג:</h2>
כלי שנשתמשו בו טהרות ולבסוף מצאו בו שרץ אם יש לו שוליים או אוגנים בין כלי בדוק בין כלי מכוסה כלומר שתשמישו על ידי כסוי כל טהרות שנעשו בו למפרע בין מים בין פירות ברשות היחיד ובדבר שיש בו דעת לישאל או בטומאה הבאה בידי אדם בכלן תולין אבל לא טומאה ודאי אא"כ יש בו תרתי לריעותא כגון מבוי שנמצא בו שרץ דאית ביה שרצים ואתו מעלמא דחשבינן ליה כודאי אפילו ברשות הרבים. אין לו שוליים טהורין ובדבר שאין בו דעת לישאל וכן בטומאה דרבנן אפילו ברשות היחיד וכן ברשות הרבים בכל ענין טהורין.
<h2>דף ד.</h2>
וכל הטמאות כשעת מציאתן בין לקולא בין לחומרא. וממקום למקום היכא (דאיכא) [דליכא] למתלי באדם אי תליא בעורב פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן, ויש פוסקין כחזקיה דמטהר והרמב"ם ז"ל [פי"ז מאבות הטומאה ה"ב] פסק כר' יוחנן ותולין והתשב"ץ מקיים פסק הרמב"ם ז"ל.
<h2>דף ד:</h2>
חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבדוק עצמן שחרית וערבית שחרית להכשיר טהרות של לילה ערבית להכשיר טהרות של יום. ואם לא בדקה הפסידה אותה עונה ועונה אחרת משום קנס דהיינו מעת לעת משחרית לשחרית ומערבית לערבית, ואם בדקה בדיקה אחרונה בחצי היום ומצאה טמא הפסידה חצי יום זה ולילה הקודמת לו דהיינו עונה אחרת וגם חצי יום קודם ללילה אע"ג דהוי יותר מעונה יתירתא, ודוקא אם אחרה מלבדוק משום פשיעותא אבל אם נאנסה לא הפסידה אלא עונה זו שהיא חצי יום ועונה אחרת שהיא לילה הקודמת לו כן פסק הרא"ה, והרמב"ם ז"ל [פ"ג ממטמאי מו"מ ה"ד] לא חלק במעת לעת שבנדה ותימה הוא להתשב"ץ.
אשה שיש לה וסת וראתה דם בשעת וסתה דיה שעתה שלא בשעת וסתה מטמאה מעת לעת וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פ"ג ממטמאי מו"מ ה"ד] והרא"ה. ויש פוסקין דאפילו בשעת וסתה מטמאה מעת לעת והתשב"ץ מפקפק בדבר ונוטה להקל.
אשה שיש לה וסת כתמה טמאה למפרע אפילו בשעת וסתה, וארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן כתמן כראייתן. ותינוקת שהגיע זמנה לראות דהיינו בת י"ב שנה ויום אחד אעפ"י שלא הביאה סימנין כדעת קצת פוסקין או אם הביאה סימנין דוקא כדעת הרשב"א יש לה כתם, ולא הגיע זמנה לראות אפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה.
<h2>דף ה.</h2>
אשה הבודקת עצמה בין לטהרות בין לבעלה כגון בבדיקת שבעה נקיים ובהפרש טהרה צריכה לבדוק במקום שהשמש דש וגם בחורין ובסדקין דלא כהראב"ד שאומר שאינה צריכה לבעלה בדיקת חורין וסדקין וכן דעת כל הפוסקים, והרמב"ן אומר דבהפרש טהרה צריכה בדיקת חורין וסדקים אבל לא בבדיקת שבעה ובעל נפש יחוש לעצמו.
אשה העסוקה בטהרות הצריכוה חכמים ב' בדיקות א' לפני התשמיש לבעלה אעפ"י ששאר נשים אינן צריכות בדיקה לבעליהן וא' לאחר תשמיש לטהרות. וממעטת לבדיקה זו האחרונה על יד מעת לעת ומפקידה לפקידה שאם מצאה טמאה אח"כ אינה מטמאה אלא עד בדיקה זו האחרונה דבדיקה זו חשובה היא אבל ראשונה אינה חשובה לטהרות.
<h2>דף ה:</h2>
מעת לעת (שבודק) [שבנדה] עושה משכב ומושב לטמא אדם ובגדים שעליו בחבורים אבל שלא בחבורים לא.
ספק טומאה הבאה בידי אדם בין שהטומאה בידו בין שהמטמא בידו נשאלין עליה אפי' בדבר שאין בו דעת לישאל וברשות היחיד ספקו טמא וברשות הרבים ספקו טהור. ורשות הרבים לענין טומאה הוא כל מקום שרבים מצויין שם אפילו רשות היחיד ובו שלשה בני אדם והמטמא מן המניין.
<h2>דף ו.</h2>
בין הרואה דם בין הרואה כתם מטמאות אוכלין ומשקין ומשכבות ומושבות וכלי חרס המוקף צמיד פתיל, ואינן מטמאות את בועלן שיהא אב הטומאה כדין בועל נדה אלא מכאן ולהבא, וזו וזו תולין ולא אוכלין ולא שורפין ובזה הן שוות.
הרואה דם מטמאה מעת לעת והרואה כתם עד שעת הכבוס, והרואה דם אינה מקולקלת למנינה ומונה משעת ראייה לנדתה ולזיבתה, והרואה כתם מקולקלת למניינה דצריכה שבעה נקיים לחזור לפתחי נדתה ואף על פי כן אינה מונה שבעה ימי טהרה אלא משעת (מצוה) [מציאה].
<h2>דף ו:</h2>
מעת לעת שבנדה בין להקדש בין לתרומה בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת תרומה ולא לחולין הטבולין לחלה וכ"ש לחולין גרידי.
<h2>דף ז:</h2>
בסדר טהרות הלכה כרבי אליעזר בארבע, האחת ארבעה נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקינה, השנית המקשה כמה תשפה ותהא זבה מעת לעת, השלישית זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ושביעי ומצאו עצמן טהור ושאר ימים לא בדקו טהורין, הרביעית אחורי כלים שנטמאו במשקין ראשונים דמדרבנן נטמא גבו לא נטמא תוכו אגנו אזנו ידיו מטמאין את המשקין אפילו בחולין ואין פוסלין את האוכלים אפילו דתרומה.
<h2>דף ח.</h2>
הרודה ונותן לסל הסל מצרפן כר' אליעזר כן פסקו ר"ח והריא"ף וכלהו רבוואתא וכן נראה לתשב"ץ, ומצרפן בין לחיוב בין לפטור לתרום מן המוקף. והרמב"ן ז"ל הצריך נגיעה, וי"א שאין צריך אלא בעיסות המקפיד על תערובתן כגון אחת טמאה ואחת טהורה דנוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף וכן הוא דעת רבינו שמשון.
<h2>דף ח:</h2>
אסור להעמיד גבינה בשרף הפגין של ערלה אבל בשרף עלין ועקרין אפילו באילן שאינו עושה פירות מותר כן פסק הרא"ה. והרמב"ם ז"ל [פט"ז ממאכ"א הכ"ו] אסר באילן שאינו עושה פירות ותמה.
איזו היא בתולה דדיה שעתה כל שלא ראתה דם ואפילו נבעלה ואפילו ילדה. איזו היא מעוברת משהוכר עוברה דהיינו שלשה חדשים אפי' ליולדת לשבעה ואפילו ילדה רוח ביום שראתה אחר ראייתה הרי היא בחזקת מעוברת. ואם ראתה ואח"כ בו ביום הוכר עוברה הרי היא ככל הנשים. ולא בעינן במעוברת ומניקה שיעברו עליה שלש עונות ולא ראתה. ואפילו הגיע וסתה בימי עיבורה אינה צריכה בדיקה. איזו היא מניקה ארבעה ועשרים חדש ללידתה בין מניקה פחות מכן בין מניקה יותר מכן. איזו היא זקינה כל שעברו עליה שלש עונות בזקנתה ולא ראתה דם.
מעוברת ומניקה מסולקת דמים היא ואינה חוששת לוסתה הראשון לפרוש ממנה בעלה אותה עונה וכן דעת התוספות ובעל המאור וכן הסכימו האחרונים. ודוקא אחר שלשה חדשים לעיבורה אבל תוך שלשה חדשים ונודע על פי בקיאין שהיא מעוברת חוששת לוסתה כן דעת הרשב"א וכן הסכימו האחרונים.
<h2>דף ט:</h2>
כל שקוראין אותה אימא מחמת זקנתה ואינה מקפדת בין יש לה וסת בין אין לה וסת (ויעידו) [ויעברו] עליה תשעים יום או שלש עונות שרגילה לראות בהן בוסתה הקבוע דיה שעתה ואינה צריכה בדיקה ואינה חוששת לוסתה. ואשה שעברו עליה שלש עונות בלא ראייה שלא מחמת זקנתה מטמאה מעת לעת, נראה לתשב"ץ דחוששת לוסתה לעולם עד שתעקרנו (בוסת) [לוסת] ג' פעמים.
זקנה שעברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה (עד ש) [עוד] עברו עליה שלש עונות וראתה דיה שעתה (עד ש) [עוד] עברו עליה שלש עונות וראתה הרי היא ככל הנשים שיש להן וסת והוחזק וסתה בזמנים אלו וחוששת לו לשיטת הרשב"א ז"ל וקצת מהאחרונים, ולשיטת הרא"ה ז"ל בעינן עוד שלש עונות אחרות לקבוע לה וסת.
יחיד ורבים שנחלקו ולא נפסק בתלמוד הלכה כאחד מהם י"א שעושין כדברי יחיד בשעת הדחק, ולא נראה כן להרשב"ץ במה שהוא מחלוקת תנאים ואמוראים אלא במחלוקת גאונים ופוסקים ובדרבנן.
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה ושניה דיה שעתה שלישית הרי היא ככל הנשים להרשב"א, ולהרא"ה עד הרביעית. הפסיקה שלש עונות בינוניות וראתה פעם ראשונה ושניה דיה שעתה, ואם אחר ראיה זו ראתה בשיעור עונה בינונית דיה שעתה, ראתה אחר כך בשיעור עונה בינונית קבעה לה וסת בעונות בינוניות לרשב"א, ולרא"ה עד ראיה אחרת בעונה בינונית. ואם לא ראתה באלו העונות הבינוניות אלא שהפסיקה עוד שלש עונות בינוניות וראתה דיה שעתה, ואם אחר ראיה זו ראתה כשיעור עונה בינונית קבעה לה וסת ומטמאה למפרע. לא ראתה באלו העונות הבינוניות וראתה אחר שהפסיקה שלש עונות בינוניות נקבעה לה וסת מהפלגות אלו, כל זה ראיתי לשיטת הרשב"א, ולשיטת הרא"ה אחר הפלגה שניה דינה כאחר הפלגה ראשונה. ואם לא ראתה באלו ההפלגות בעונות בינוניות והפליגה הפלגה שלישית שלש עונות בינוניות וראתה ראשונה ושניה דיה שעתה שלישית קבעה לה וסת. ונראה לתשב"ץ ז"ל דקבעה לה וסת לעונות בינוניות, וכן תופש שיטת הרא"ה ז"ל עקר בכל זה.
לא הוחזקה לראות בעונות בינוניות והוחזקה להפלגות הוחזקה כן נראה דעת הרא"ה ז"ל וכן הסכימו מאחרונים וכן נראה מהתשב"ץ ז"ל ויש מספקים בזה. ראתה שתי ראיות להרשב"א או שלש להרא"ה ז"ל בהפלגות ואחת להרשב"א ז"ל או אפילו שתים לרא"ה ז"ל בעונה בינונית נראה לתשב"ץ ז"ל שלא הוחזקה לא להפלגות ולא לבינונית. כל זה בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות אפילו בראיות אחרונות.
הגיע זמנה לראות ראשונה ושניה דיה שעתה ג' מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה, ואם הפסיקה שלש עונות לעולם חוששת לוסתה הראשון עד שתעקרנו בשלשה פעמים.
<h2>דף י.</h2>
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה כתמיה טהורין. ראתה ראיות שאינן מחזיקות אותה עדיין אפילו אם תראה ראיה אחרת תהא מוחזקת ככל הנשים כתמיה טהורין עד שתהא מוחזקת בראיות ע"פ הסברות של מעלה. ואם הגיע זמנה לראות יש לה כתם לרשב"א אפילו לא ראתה, לרא"ה אם ראתה דוקא.
<h2>דף י:</h2>
תינוקת שהתחילה לראות בין הגיע זמנה בין לא הגיע זמנה ושופעת כל שבעה אי נמי מדלפת אינה אלא ראיה אחת בין לאחזוקה רואה בין לענין כתם.
אשה שקבעה לה וסת לימים וזמן וסתה נמשך י"א שאם בדקה בתחלת הוסת ומצאה טהור חוששת להמשכת הוסת עד שיעקר בשלשה פעמים ולזה הסכים הראב"ד, וי"א דסגי עקירה בפעם אחת, וי"א שאינה חוששת לו כלל ומותרת מיד שעברה עונת התחלת הוסת ולזה הסכים הרא"ה, והרשב"א [תוה"ב בית ז' ש"ג] לא הכריע והתשב"ץ נוטה להקל.
קטנה שלא הגיעה לפרקה אינה צריכה בדיקה. וי"א שאם תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה בדיקה דוקא לבעלה, והתשב"ץ אומר דהוא הדין לטהרות. הגיעה לפרקה צריכה בדיקה לטהרות שחרית וערבית ונשים בודקות אותן.
בתולה שהגיע זמנה וזקנה שחזרה לראות ראשונה ושניה דיין שעתן שלישית מטמאות למפרע. מעוברת וזקנה אינן מטמאות למפרע כל ימי עבורן ומניקתן אפילו אם קבעוהו לוסתן לרא"ה. והרמב"ם ז"ל [פ"ד ממטמאי מו"מ ה"ה] פסק דדין מעוברת ומניקה כדין בתולה וזקנה, ולא נראה לתשב"ץ. זקנה שחזרה לראות בוסתות שרגילה בהן הוקבע לאלתר וחוששת לו כן כתבו הרשב"א והרא"ה, ונראה לתשב"ץ דאפ"ה דיה שעתה עד ראיה שלישית. וכן מעוברת ומניקה שלא ראו בימי עיבורן ומניקתן כשעבר זמן זה חוששות לוסתן ראשון ואם בא הוקבע לאלתר כן דעת הרשב"א והרא"ה. וחושבת ימי עיבור בלא ימי יניקה אם הפילה רוח אחר שהוחזקה מעוברת, כן נראה לתשב"ץ.
<h2>דף יא.</h2>
אשה קובעת לה וסת בימי עיבור והנקה אחר (עיבור) [שעברו] ימי טהרה בג' פעמים להרמב"ן והרא"ה והאחרונים אבל לא להראב"ד ולרשב"א, והתשב"ץ נוטה להחמיר, ומס[ת]פק אם ראתה פעם אחת בוסתה הראשון אם חוששת לו (בוסת) [כוסת] שאינו קבוע כיון שיכולה לקבעו, אלא שהרא"ה כתב שאינה חוששת עד שתקבענו.
הרואה ג"פ בקפיצה או באונס אחר בימים ידועים אינה חוששת לאותו יום אלא א"כ קפצה ולא לקפיצה אלא באותו יום. ראתה שני פעמים בימים ידועים וראייה שלישית קפצה יום הקודם לאותו יום ידוע ולמחר ראתה קבעה לה וסת לאותן ימים הידועים בהדי קפיצות. ונראה לתשב"ץ שבכל פעם שתקפוץ ביום הקודם לאותו יום הידוע חוששת למחרתו. קפצה וראתה ג"פ בלא ימים ידועים קבעה לה וסת לקפיצות לרש"י ולרז"ה ולהרא"ש אבל להרמב"ן ולרשב"א ולרא"ה ולתלמידיהם לא קבעה. ראתה שני פעמים בקפיצה בימים ידועים ובשלישית ראתה בלא קפיצה חוששת לימים אפילו לא קפצה בוסת שאינו קבוע. עטוש ופיהוק לא מיקרו אונס וקובעת בהם וסת.
אפילו נשים שדיין שעתן צריכות להיות בודקות שחרית לטהרות של לילה וערבית לטהרות של יום וקודם תשמיש לבעלה אם היא עסוקה בטהרות ולאחר תשמיש והכהנות בשעה שאוכלות בתרומה. נדה ויושבת על דם טוהר אינן צריכות בדיקה כלל.
בתולה שנבעלה אעפ"י שדמיה טהורין צריכה בדיקה שחרית וערבית אבל אם שמשה אינה צריכה לבדוק לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש.
<h2>דף יא:</h2>
אשה העוסקת בטהרות בין יש לה וסת בין אין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה לפני תשמיש אם היא ערה אבל אם היא ישנה אינה צריכה, ואם הוא בא מן הדרך והניח אשתו בחזקת טהרה אפילו ערה אינה צריכה בדיקה. ושאינה עוסקת בטהרות בין יש לה וסת בין אין לה וסת אינה צריכה בדיקה אדרבה אסורה לבדוק אפילו לאחר תשמיש, ודוקא אם הוא יודע שהיא בודקת אבל אם אינו יודע הרי זו משובחת להרבות בבדיקה.
<h2>דף יב.</h2>
הצנועות עד שבודקות בו בתשמיש זה אינן בודקות בתשמיש אחר ושאינן צנועות בודקות בו כל שאינו מלוכלך בדם ואפילו הצנועות עד שבודקות בו לפני תשמיש בודקות בו לאחר תשמיש.
<h2>דף יב:</h2>
אשה שאין לה וסת י"א שמותרת לשמש בלא בדיקה אם אינה עסוקה בטהרות וכן הוא דעת רש"י והראב"ד והרא"ה ואחרים. וי"א שאסורה לשמש עד שתבדוק לאחר תשמיש ואם בדקה ג"פ ולא מצאה דם הרי זו משמשת לעולם בלא בדיקה. ואם מצאה דם הרי זו אסורה לו וחייב להוציאה בגט ואם לא ישא אשה הראויה לבנים ולא יחזירנה עולמית אפילו לא אמר לה בשעת גרושין מפני מום זה אני מגרשך ואפילו נתרפאה כגון שהפילה חררת דם. ואין לה כתובה מנה מאתים אם לא הכיר בה אבל תוספת יש לה דלא כהרמב"ם דאמר דתוספת נמי אין לה. ואין לה פירות נכסי מלוג שאכל בעלה ואינו חייב בפירקונה ולא לזונה מכאן ולהבא ולא לפרוע אם לותה ואכלה ואין לה בלאות נכסי צ"ב שכלו אבל הקיימין נוטלת, ואם משנשאה אירע לה זה נסתחפה שדהו כדברי הרמב"ם ז"ל. וכל זה הוא לדעת הריא"ף והרמב"ם ואחרים. ונראה לתשב"ץ שאינה צריכה לבדוק, ומ"מ נ"ל שאם בדקה אעפ"י שאין צריכה ומצאה דם לאחר תשמיש בג' פעמים שכל הדברים האלו נוהגים בה, וכן נ"ל שאם אירע לה שבדקה פעם אחת אחר תשמיש אעפ"י שאינה צריכה ומצאה דם שיש לחוש שלא לשמש לאחר מכאן בלא בדיקה לאחר תשמיש שמא תוחזק בג' פעמים.
<h2>דף יג.</h2>
כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים לענין קרי אפי' בפעם אחת מוטב שתקצץ ידו ובמטלית עבה או בחרס וצרור שרי.
ולענין זיבות לממני ראיות היד המרבה לבדוק משובחת דליכא הרהורא בזיבה, ואם עקר הזרע ולא יצא לחוץ יכול לאחוז באמה אפילו במטלית רכה.
המוציא ש"ז לבטלה הוא מבני מבול והוא כשופך דמים וכעובד ע"ז, ואסור לאדם שאינו נשוי לאחוז באמה ומשתין אא"כ יש ביעתותא דליליא או דרביה או דשכינה או ירא שמים כרב יהודה ולסייע בבצים מותר וכן נמי לאחוז מהעטרה ולמטה כלפי קרקע.
<h2>דף יג:</h2>
המקשה עצמו לדעת הוא בנדוי ונקרא משומד ואין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה. והמבטל עצמו מפריה ורביה וכן הנושא קטנה הוא מעכב את הגאולה.
אסור ללבוש מכנסים צרים שנוגעים באמה ונראה לתשב"ץ דאפילו נשוי אסור. וכן אסור לרכוב על הגמלים מפני חשש חמום ובחמור אם הוא בענין שאינו מתחמם כגון שהוא רוכב כמו הנשים או כיוצא בזה שרי ואם לאו אסור, ונראה לתשב"ץ שכל אדם יכול לשער בעצמו איך ירכוב ולא יבא לידי חמום ואם הרגיש בחמום ירד מעל החמור וישיא עצמו לדברי תורה. ואסור לישן בין פניו למטה בין פניו למעלה ואם מטה עצמו שרי ובלבד שלא יקרא כן ק"ש אלא אם כן הוא בעל בשר.
מדברת ואינה שומעת בודקת לעצמה ולחבירותיה ושאינה שומעת ושוטה וכן אם נטרפה דעתה מפני חולי' פקחות מתקנות אותה, וסומא בודקת עצמה ומראה לחבירותיה.
שוטה מטבילין אותו ואוכל תרומה בערב, וי"א שאפילו תרומת חוצה לארץ צריך הערב שמש וי"א סגי בטבילה. ואם ישן אחר טבילה אסור משום חשש קרי, ועושין לו כיס של נחושת ואם לא נמצא השכבת זרע מותר לאכול אפילו אחר שינה אבל כיס אחר לא, ויש אוסרין אפילו כיס של נחושת ולא נהירא לתשב"ץ וכן דעת הרמב"ם [פ"ד מתרומות ה"ה] והרא"ה.
<h2>דף יד.</h2>
דרך בנות ישראל לבדוק לטהרות בשני עדים אבל לבעלה אינה צריכה בדיקה כלל לפניו אדרבה אסורה לבדוק. והצנועות עד שבודקות בו לפני תשמיש בודקות בו לאחר תשמיש אבל לתשמיש אחר בודקות בעד אחר, ושאינן צנועות בודקות בו לתשמיש אחר אם אינו מלוכלך בדם.
מצאה דם כל שהוא על עד שלו ואפילו לא קנחה עד לאחר זמן טמאין ואין חוששין למאכולת אפילו יש בעד מאכולת מעוכה לרשב"א וכן נראה לתשב"ץ. וחייבין חטאת אם פירש בקושי לרמב"ם [פ"ה משגגות ה"ו] דוקא בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה פטורין, ולרא"ה בכל ענין חייבין על הפרישה וצ"ע לתשב"ץ. מצאה על שלה אם קנחה מיד שיצא תשמיש בלי הפסק דינן כדין נמצא על (שלה) [שלו]. מצאה על שלה אם שהתה לקנח כדי שתושיט ידה תחת הכר ותטול עד ותבדוק בו חורין וסדקין טמאין מספק ופטורין אפי' מאשם תלוי כדברי הרמב"ם ז"ל [שם]. מצאה על שלה ושהתה כדי שתושיט ידה ותטול עד מתחת הכר ותבדוק בו ותרד מן המטה ותדיח פניה שלמטה מטמאה מעת לעת לטמא אדם במגע כדין טומאת מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה טומאת שבעה כדין בועל נדה אלא מכאן ולהבא.
בדקה בעד הבדוק לה וטחתו בירכה ולמחר נמצא דם בירכה שלא כנגד התורפה וגם בעד, אם יש בו כגריס והוא עגול טמאה משוך בכל שהוא טמאה לרש"י והראב"ד ורשב"א והר"ח והרמב"ם, והרא"ה אומר דבכל ענין טמאה בכל שהוא.
בדקה בעד שאינו בדוק לה להראב"ד אעפ"י שאינו בדוק כלל ולשיטת התוספות והרמב"ן והרא"ה מיירי במוכין נקיים מיוחדין לה שיעמוד זמן ולא בדקתם ומצאה בו דם, אם יש כגריס טמאה פחות טהורה לרמב"ם ולהרא"ש, ולרשב"א ולרא"ה אפילו כגריס טהורה והראב"ד לא הכריע.
<h2>דף טו.</h2>
כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואין צריכות בדיקה אם אינן עסוקות בטהרות, ואפילו לא היה בעלה בעיר ובא אם הניחה טהורה ולא הגיע וסתה אם יש לה וסת בא עליה בין ערה בין ישנה. ואם הגיע עונת וסתה שאוסרה לשמש מדבריהם אסורה, אם לא בדקה בשעת וסתה ועבר וסתה בודקת עכשיו ואם מצאה טהור טהורה. ואם שהה שיעור ימי נדות וימי ליבון לדידן דבעינן ז' נקיים והניחה בחזקת טהרה הרי היא בחזקתה בין ערה בין ישנה ודין זה בין בוסת קבוע בין שאינו קבוע. ואם אין לה וסת י"א שמותרת בכל ענין וי"א שדינה משלשים יום לל' יום כאשה שיש לה וסת או אם יש לה זמן מורגל לראייתה אלא שאינו קבוע הרי הוא לענין זה כוסת ואם עבר וסתה והיא בתוך שלשים לראייתה ולא ראתה הרי היא ביום ל' כוסת שאינו קבוע והתשב"ץ חושש להחמיר. וי"א שאם בדקה בעונת הוסת ומצאה טהור שוב אינה צריכה בדיקה וי"א צריכה בדיקה והתשב"ץ אומר שאם בדקה בסוף העונה שוב אינה צריכה.
וסתות דרבנן ובין בוסת קבוע בין בוסת שאינו קבוע כל שלא נעקר אסורה לשמש כל אותה עונה שלמודה לראות אם ביום כל היום אם בלילה כל הלילה בתחילת העונה עד שעת הוסת מדרבנן, ומותרת ליוצא לדרך ואסורה לבא מן הדרך, ומשעת הוסת עד סוף העונה אסורה מן התורה, אחר אותה עונה ובריא לה שלא ראתה מותרת.
<h2>דף טז.</h2>
אשה העסוקה בטהרות שצריכה לשמש בעדים דיה שני עדים כל הלילה אפילו שמשה פעמים הרבה, אחד לה לבדוק לפני תשמיש, וקודם שתשמש תבדוק בו לאור הנר אם יש בו דם אם לאו ואסורה לשמש עד שתבדקנו אפילו הוא קיים, ולאחר תשמיש תבדוק בו פעם אחרת אפילו לצנועות, ואחד לו לבדוק לאחר תשמיש. וי"א שדי בדיקה אחת לו ולה אחר כל התשמישין וכן דעת רש"י. וי"א שצריכין לבדוק בין כל תשמיש ותשמיש אלא שהצנועות צריכות אחר כל תשמיש עד אחר ולמחר יבדקו העדים אם מצאו טהור או טמא וכן דעת הרמב"ם והתוספות. כל זה לב"ה, ולב"ש צריכין שניהן אחר כל תשמיש עד אחר ויבדקום למחר ואפילו שאינן צנועות צריכות כן ואותו שלפני תשמיש תבדוק קודם תשמיש, ויש לחוש לדב"ש. ודוקא לטהרות אבל לבעלה היכא דליכא טהרות אינה צריכה בדיקה כלל ואפילו בעל נפש יבעול וישנה.
<h2>דף טז:</h2>
דברים אלו העושה אותן שנאוי מהקב"ה ומהבריות, ת"ח הרגיל בבית המשתאות ומרבה דברים וכועס שם והמושיב ישיבה במרומי קריה וכל האוחז באמה ומשתין והנכנס אפי' לביתו פתאום והמשמש מטתו ערום.
<h2>דף יז.</h2>
אסור לשמש מטתו בפני כל חי ואפילו עבדו ושפחתו. ובפני קטן שאינו מדבר התיר הראב"ד וכן נראה לתשב"ץ. ובפני ב"ח אפילו זבובים ראוי ליזהר מדרכי החסידות אבל אין איסור בדבר וכן דעת הראב"ד והרא"ה.
העושה דברים אלו מתחייב בנפשו האוכל שום ובצל וביצה שעברו עליהן הלילה והם קלופין ואעפ"י שהן תוך כלי מכוסה אלא א"כ נשארה קליפתן עליהן או נשארו שרשי השום והבצל. וכן השותה משקין מזוגין שעברה עליהן הלילה ולנו בכלי מתכות או בכלי נתר, והלן בבית הקברות והמקיז דם ושמש מטתו ולא אכל כלום אחר הקזה והנוטל צפורניו וזורקן לרשות הרבים וגם נקרא רשע ואפי' נטלן בשניו ואפילו לא נטל כל צפרניו ואפילו חתך אחריהן כלום, ואם זרקן בבית המדרש שאין אשה נכנסת שם אעפ"י שמשם נזרקין לר"ה לית לן בה ואם שורפן חסיד ואם קוברן צדיק.
אסור לשמש מטתו ביום ואם היה בית אפל מותר ות"ח אם נצרך לזה מאפיל בטלית ולאור הנר אסור לשמש מטתו ולא סגי להאפילו בטליתו וצ"ע לתשב"ץ מאי שנא.
אין עושין עידי תשמיש אלא מצמר נקי ורך או מצמר גפן או שחקי בגד פשתן אבל לא מהפשתן ולא מבגדי פשתן חדשים וצריכין להיות לבנים.
השלג אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלין למשקה מטמא טומאת משקה. נטמא מקצתו לא נטמא כלו שאינו חבור אא"כ נטמא באויר כלי חרס וה"ה באהל המת ובהיסט של זב, נטהר מקצתו ע"י (משקה) [השקה] נטהר כולו.
<h2>דף יז:</h2>
דם החדר טמא ודם העליה טהור והנמצא בפרוזדור מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ספק טמא והנמצא בכותלי בית הרחם למטה מהפרוזדור ודם הנמצא (כער) [בעד] אשה טמאה טומאה ודאית.
<h2>דף יט.</h2>
חמשה דמים טמאין באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג אבל כמימי תלתן ומימי בשר צלי והירוק אפילו כזהב טהורין לגמרי.
האידנא לא בקיאינן במראה דמים וכל מראה אודם ושחרות מטמאין ליה ולא מטהרין אלא שני מיני ירוק זהבי וכרתי והלבן וכיוצא בהן דליכא לספוקי בהו לאודם ושחרות.
<h2>דף יט:</h2>
אע"ג דלא בקיאין במראה דמים תולין בכתמים בכל דבר שנתעסקה ולא חיישינן דילמא ההוא דתלינן ביה לית ליה מראה דם טמא וכן כתבו בתוספות והראב"ד והרמב"ן.
כתמים נהיגי האידנא אע"ג דלית לן טהרות וכן דעת הראב"ד דלא כהר"א אב"ד חמיו.
<h2>דף כ:</h2>
חכם יכול להורות לעצמו בכל איסור והיתר חוץ מנגעים ונדרים ובכורות.
נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו אבל כזה טהר לי פלוני חכם והחכם הזה מסתפק בו בעיא אם נאמנת ולא אפשיטא לחומרא.
רואין דם בלילה לאור הנר אבל לא לאור הכוכבים כן נראה לתשב"ץ וכן רואין ביום המעונן בין העמודים וכן בחמה בצל ידו.
<h2>דף כא.</h2>
המפלת חתיכה שאין בה עצם אפי' אין בה דם ואפילו ירוקה ולבנה טמאה משום נדה אבל אם הפילה דברים קטנים כמין עפר ויבחושין וקליפות ושערות ולא נמחו במים טהורה.
המפלת חתיכה קטנה אם יש בה צורות כעין קליפה ויבחושין וכיוצא בהן תטיל למים פושרין מעת לעת אם נמחו טמאה נדה ואם לאו טהורה ואם מיעכתו בדוחק ברוק על גבי ציפורן ולא נתמעך טמאה. ואם אין בחתיכה זו שום צורה י"א שטמאה אפילו לא נמוח וזה דעת הראב"ד ורשב"א, וי"א שדינו כחתיכה שיש בה צורה ובבדיקה בפושרין טהורה וזה דעת הרמב"ן והרא"ה.
המפלת כמין דגים וחגבים ושרצים בין יש עמהן דם בין אין עמהן טמאה נדה, והמפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין אין אמו טמאה לידה אבל טמאה נדה משום פתיחת הקבר.
<h2>דף כא:</h2>
המפלת חתיכה שיש בה עצם אם היא כולה מחופה עור או יש בה צורת יד או אחד האיברים בלא חיתוך איברים אינה טמאה לידה, ואם אינה כולה מחופה עור ואין לה צורת יד ורגל ולא אחד מהאברים והיא לבנה טמאה לידה וחוששין שמא ירך או זרוע שנחתך מהולד הוא וטמאה שבועים ואין לה ימי טהרה כלל, ויש חוששין אפילו אינה לבנה ולא נראה לתשב"ץ. וחתיכה אדומה לא בעינן שיהא דם אגור בתוכה ולא דפלאי פלויי דבכל ענין טמאה נדה דלא כהרמב"ם וכן דעת הראב"ד.
הרואה דם בשפופרת שאינו נוגע בבשרה טהורה. והרואה קרי בקיסם אעפ"י שאינו נוגע בבשרו טמא ולא כהרמב"ם [פ"ה מאבות הטומאה ה"א].
<h2>דף כג:</h2>
השוחט בהמה ומצא בה דמות יונה ואפי' דמות אדם שיש לו פרסות אסור באכילה.
המפלת גופו אדם ופניו תיש אינה טמאה לידה גופו תיש ופניו אדם ואפילו מקצת צורת פניו דומה לבהמה טמאה לידה. והאידנא לא בקיאינן בין צורת אדם לשאר צורות וכן לא ידעינן לאבחוני בין זכר לנקבה הילכך בכולהו צורות יושבת שבועים בנדתה ולית לה ימי טוהר כן כתבו הראב"ד והרשב"א.
הא דסגי לן מקצת צורות אדם דווקא בשצד אחד כלו הוא דומה לאדם המצח והגבין והעין והלסת וגבות הזקן חוץ מן האוזן דלא קפדינן ביה כלל. ונראה לתשב"ץ שאם יש בצורות פניו שתי עינים או שתי לסתות שאין דומין לאדם אפילו לדידן דלא בקיאין בהיכר הצורות כיון דבהני לא מספקינן דלאו מצורת אדם נינהו אינה טמאה לידה דצד אחד כולו בעינן שידמה לצורת פני אדם חוץ מן האוזן דליכא קפידא ביה כלל אי דמי אי לא.
נברא בעין אחת ובירך א' מן הצד אמו טמאה לידה באמצע אמו טהורה לידה. וכן ושטו אטום אמו טהורה נקוב אמו טמאה, וכן גופו אטום (עם ארכובותיו מלמטה) [מארכובותיו ולמטה] אמו טהורה פחות מכן אמו טמאה, ומלמעלה אם הוא אטום כל שהוא אמו טהורה וכן אם הוא שוה למטה ומתפצלין זרועותיו ורגליו למעלה מבין כתפיו אמו טהורה. וכן אם פניו ממוסמסין ומעוכין אמו טמאה לידה, טוחין בלחי אחד אמו טהורה.
<h2>דף כד.</h2>
בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות במעי אמו טהורה ואין לה לא ימי טומאה ולא ימי טוהר אלא שהיא טמאה ז' בין זכר בין נקבה משום פתיחת הקבר, במעי בהמה אינו ניתר בשחיטת אמו. ובן שמונה לגסה ובין ארבעה לדקה אינו קרוי ולד ואסור באכילה.
<h2>דף כד:</h2>
המפלת ברית ראש שאין לו חתוך איברים וכן ברית גוף שאינו חתוך אין אמו טמאה לידה. והמפלת דמות לילית והוא צורת אדם שיש לו כנפים אמו טמאה לידה אבל המפלת דמות נחש אין אמו טמאה לידה דלא כהרמב"ם [פ"י ה"י].
שפיר שאינו מרוקם ומלא דם ומים וגנינים אין חוששין לולד, יש בו גנינים ואינו מלא או מלא ואין בו אלא גוון אחד יש חוששין, ותשב"ץ אומר דחוששין. אם נימוח בין צלול בין עכור חוששין כשמואל לרשב"א ולרא"ה, והאידנא דלא בקיאינן בכלהו חוששין.
<h2>דף כה.</h2>
תחלת שפיר מרוקם שתהיה אמו יושבת לזכר ולנקבה היא מראש, ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב המרוחקות שתי חוטמיו כשתי טיפין של זבוב המקורבות פיו מתוח כחוט השערה אמתו בולטת בעובי עדשה ואם היא נקבה סדוקה כסדק השערה, ולהכיר דבר זה מביא קיסם חלק ומנענע באותו מקום ממטה למעלה אם הוא מתעכב ומסכסך בידוע שהוא זכר ואם לאו בידוע שהיא נקבה וחתוך ידים ורגלים עדיין אין, וב' ירכותיו כשני חוטין של ערב של זהורית, ונ"מ שאם אינו כן הוי גוף אטום ואין אמו טמאה לידה, וב' זרועותיו כב' חוטין של שתי של זהורית, ואין בודקין אותו במים אלא בשמן ואין רואין אותו אלא בחמה. ולדידן דבכולהו שפירי מטמאין ונ"מ דבהני בדיקות אם הוא אטום דמטהרינן ליה ואם הוא ודאי זכר אינה יושבת אלא לזכר ובלאו הכי בין מרוקם בין שאינו מרוקם יושבת לזכר ולנקבה, התשב"ץ.
<h2>דף כה:</h2>
המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה, וסנדל הוא דומה לדג שבים או לשון שור הגדול ולא בעינן צורת פנים. ואע"ג דאין סנדל בלא ולד נ"מ שאם ילדה אמו זכר נותנין לו חומרי נקבה דשמא סנדל נקבה הוא, וכן אם הפילה נקבה קודם שקיעת החמה וסנדל אחר שקיעת החמה מונין לחומרי נקבה מסנדל. ואין שליא בלא ולד ומ"ה השליא בבית מה שבבית טמא משום אהל המת. ובפחות ממ' יום לעבורה אין חוששין לא לשליא ולא לשפיר ולא לפתיחת הקבר לטמא משום נדה בלידה יבישתא. ושליא ראשה אחד דומה כחוט של ערב וראשו השני ששם ראש הולד דומה לתרמוס וחלולה כחצוצרת, ואין שליא פחותה מטפח לחוש לולד.
<h2>דף כו.</h2>
האשה שהפילה שליא בבית אותו בית טמא משום אהל המת ואם הוציאוה מאותו בית לבית אחר הרי טהור שהרי נמוחו, כך נראה לתשב"ץ.
<h2>דף כו:</h2>
האשה שילדה ואחר הפילה שליא אפילו אחר לג' ימים תולין השליא בולד וא"א שמא ולד אחר הוא, ודוקא אם ילדה ולד של קיימא אבל אם הפילה נפל ואח"כ הפילה שליא אין תולין שליא בנפל זה אלא בולד אחר. ונראה לתשב"ץ שאם נולד חי אע"ג דלא ידעי' בי' אי (באו הדשין) [כלו חדשיו] אי לא מחשבי' לי' ולד של קיימא לענין זה. ואם הפילה דמות חיה בהמה ועוף ושליא כרוכה בהן נראה לתשב"ץ שאין חוששין לה כלל (ואסורה) [וטהורה] מטומאת לידה, ואם אינה כרוכה בהן נותנין לה משום שליא חומרי זכר ונקבה. וכשהפילה שליא קודם שהפילה ולד אין תולין את השליא בולד ואפילו היה בן קיימא.
<h2>דף כז.</h2>
אין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת אלא סנדל. הילכך יולדת שני תאומים ומת האחד תוך שלשים ונתקיים הא' יותר משלשים מתאבלים עליו שהרי כלו חדשיו כמו (האחד) [האחר], וכגון שנולדו שניהם כאחת או תוך שלשים יום או יש בין שניהן שני חדשים או שלשה חדשים אבל פחות משני חדשים ויתר משלשים יום אי אפשר להיות בן קיימא, כן נראה לתשב"ץ.
<h2>דף כז:</h2>
מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא. נקבר ערום בארון של שיש על גבי רצפה של אבנים יש לו רקב. נקבר בכסותו או בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים אין לו רקב דלא כרש"י. הרוג אין לו רקב שהרי חסר. מלא תרווד רקב שנתפזר בבית הבית טמא. מלא תרווד רקב ועוד עפר בית הקברות וכגון שנפחתה קצת הרצפה שהיא של אבנים ונתערב בה מעט עפר בית הקברות ולקט כל הרקב שיש שם טמא.
שפיר שטרפוהו במימיו טמא והרמב"ם [פ"ג מטומאת מת ה"ט] אומר טהור ואינו נראה לתשב"ץ. מת שנשרף אפרו טהור ואם שלדו קיימת טמא, ואם הוא בבית שיש לו פתחים גדולים וקטנים פחותים מארבע אם שלדו קיימת קטנים טהורות וגדולים טמאין אם ישרפוהו שם אחר כן ולא הוציאוהו, ואם הוציאוהו דרך אחד הוא טמא וכולן טהורין, ואם אין שלדו קיימת אלא שנעשה חתיכות קטנות אפילו פתחים קטנים טמאין, ומת שנתבלבלה (דעתו) צורתו טמא, ובכולהו מטהר הרמב"ם [שם] ואינו נראה לתשב"ץ.
<h2>דף כח.</h2>
המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה שנכר בהן חיתוך אצבעות טמאה לידה ואין נותנין לה ימי טוהר כלל ואם אין בה חיתוך אצבעות אינה חוששת והראב"ד אומר דטמאה לידה והתשב"ץ אומר שאם נכר שלא נחתכה מגוף אחר אינה חוששת.
הוציא העובר ידו והחזירה וה"ה שאר אברים לרא"ה לבד מראשו שהוא כילוד אמו טמאה לידה ואין לה ימי טוהר כלל.
המפלת טומטום או אנדרוגינוס ואפילו ילדה עמהם זכר (או נקבה) תשב לזכר ולנקבה, טומטום או אנדרוגינוס ונקבה עמהן תשב לנקבה.
טומטום או אנדרוגינוס שראו או לובן או אודם אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה וברשות היחיד תולין וברשות הרבים טהור. ראו לובן ואודם כאחת אין חייבין עליהן על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה וכן [כתב] הרמב"ם ז"ל [פ"א ממטמאי מו"מ ה"ז], וי"א דבאנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחת אין שורפין עליו תרומה וקדשים ולא נהיר.
<h2>דף כט.</h2>
יצא בין שלם בין מחותך אם יצא כתקנו הראש תחלה משיצא רוב פדחתו הרי הוא כילוד וכן כתב הרשב"א וכן נראה לתשב"ץ דלא כהרמב"ם ז"ל [פ"י ה"ו] דבמחותך בעי כל ראשו, ואם יצא מסורס בין מחותך בין שלם אינו כילוד עד שיצא רובו.
המפלת אבר כגון יד חתוכה ורגל חתוכה תשב לזכר ולנקבה ולנדה ומביאה קרבן ונאכל, ואם אינו ידוע אם נפל אם רוח יושבת לזכר ולנקבה ולנדה ומביאה קרבן ואינו נאכל וכגון שלא הוחזק עוברה בפנינו, ואם הוחזק עוברה בפנינו נאכל קרבנה. ודין אלו בטומאתן שהן טמאות שבועיים כדין נקבה ואין להן ימי טוהר כלל כדין נדה, ואם ראתה תוך מ' וגם אחר מ' הרי זו מקולקלת למנינה דשמא זכר הוא וראיה ראשונה מימי טוהר ואחרונה תחלת נדה וכן הדין לתוך פ' ואחר פ'. ואם ילדה או הפילה ולד גמור אלא שאין ניכר בין זכר לנקבה יש לה ימי טומאה כנקבה וימי טוהר כזכר כ"כ הרמב"ם ז"ל [פ"י הי"ט] והכי מסתבר לתשב"ץ.
<h2>דף ל.</h2>
לא קיימא לן כברייתא דטועה דאית ליה כרבי עקיבא דבעי ספורין לפנינו וסגי לן בתחלתן אעפ"י שאין סופן וסופן אעפ"י שאין תחלתן. וימי לידה אי עולין לספירת ז' נקיים לזיבתה פלוגתא דרבוואתא. וקיימא לן כרבי שמעון דאמר זבה שטבלה יום שביעי אסורה לשמש עד הערב. וטבילה בזמנה מצוה כן פסקו הגאונים, ור"ת פסק שאינה מצוה והרמב"ן לא הכריע, אבל נוטה לדעת הגאונים וכן דעת הריא"ג וכן הכריעו מהאחרונים אעפ"י שאין הכרעתן נראית לתשב"ץ אבל הוא הכריע כן ממקום אחר.
המפלת יום ארבעים לטבילתה אינה חוששת לולד ואפילו לפתיחת הקבר אינה חוששת, ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה דשמא זכר שמא נקבה שמא אינו ולד.
<h2>דף לא:</h2>
בנות כותים נדות מערסתן ובנות גוים בנות שלש שנים ויום אחד. ואומר התשב"ץ דאפי' האידנא שעשאום כגוים גמורים לכותים נוהג דין זה. והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון כשהן נשואין ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש ואין שורפין עליהן תרומה ואפילו ברשות היחיד. ומיירי בשטבל ועלה כשהוא ערום אבל בלא"ה שורפין משום בגדי ע"ה. ונראה לתשב"ץ דהאידנא מטמאין בזיבה מבן תשעה שנים ויום אחד כדין גויים גמורים.
<h2>דף לב.</h2>
מותר לסוך חלב או שומן חזיר ואין אסורה סיכה אלא בשמן כדעת ר"ת ואומר התשב"ץ דאפי' לתענוג שרי דאילו לרפואה כל איסורין דרבנן שלא כדרך אכילה שרו אפילו שלא במקום סכנה כדעת הרמב"ן.
איסורין דרבנן אסור להאכילן לקטנים בידים שלא כדעת הרשב"א וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל [פי"ז ממאכ"א הכ"ז] וכן נראה לתשב"ץ.
קטנה בת יום אחד מטמא בנדה ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה וקטן בן יום אחד מטמא בזיבה. הלכה ל"מ דקטנה בת שלש שנים ויום א' וקטן בן ט' שנים ויום אחד ביאתן ביאה. אשה מטמאה באודם ולא בלובן ואפילו לטהרות ואיש מטמא בלובן ולא באודם בין בש"ז בין בזיבה.
<h2>דף לב:</h2>
בועל נדה עצמו הוא אב הטומאה ועושה משכב ומושב לטומאת אוכלין ומשקין כעליונו של זב. ועליונו הוא נקרא שאינו כולו עליו אלא מקצתו נגרר בארץ אי נמי שיש כלים על ראשו ועליונו הוא עליהן בענין שאינו מכביד כלל אבל בלאו הכי מיקרי היסט שהוא אב הטומאה.
<h2>דף לג.</h2>
יום שפוסקת בו הזבה אינה סופרתו למנין ז' נקיים עד למחרתו וליכא מאן דסבירא ליה הכי אלא כותאי וכן נראה לתשב"ץ.
<h2>דף לג:</h2>
בנות צדוקין מסתמא הרי הן ככותיות, (ואין) [ואם] אנו בקיאין בהן שנוהגין כישראל הרי הן כישראליות.
בועל נדה אין לו מעיינות כזב וכן עם הארץ אינו כזב ואינו עושה משכב ומושב. וצנורא של בועלי נדה או של עם הארץ אינה מטמאה בגדים אלא מדרבנן.
<h2>דף לד.</h2>
דם הנכרית כרוקה ומטמא לח ולא יבש. זובו של נכרי טמא מדבריהם וקרויו טהור מכלום ואם יש בו צחצוחי מי רגלים טמא שהרי מי רגליו טמאין. ושכבת זרעו של ישראל במעי גויה או במעי בהמה תוך שלשה טמא לאחר ג' בעיא ולא אפשיטא ונראה לתשב"ץ דאזלינן בה לחומרא והרמב"ם [פ"ה מאבות הטומאה הט"ז] לא פירש. ומצורעת שילדה ועברו ימי טומאה וטבלה וראתה דם טוהר הוא מטמא לח ולא יבש. וזב קטן ראיה ראשונה שלו מטמא במגע אעפ"י שאין ש"ז טמא כיון שהוא פחות מבן תשעה שנים ויום אחד, ובראיה שניה הרי [הוא] כבעל שתי ראיות לטומאה. וראיה ראשונה דזב אפילו של טהור מטמאה במגע דאפילו קרי מטמא במגע ושניה בטהור מטמא במשא. וראשונה של מצורע מטמא במשא. ראיה ראשונה של זב אינה צריכה בדיקה [אלא לטומאה ולא לקרבן שניה צריכה בדיקה] בין לקרבן בין לטומאה שלישית אפילו לקרבן אינה צריכה בדיקה וכ"ש לטומאה לענין סתירה. וזוב דומה למי בצק של שעורים ובא מבשר המת ודיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת, וש"ז בא מבשר החי קשורה ודומה ללובן [ביצה] שאינה מוזרת.
דם היולדת שלא טבלה בין ילדה בזוב בין לא ילדה בזוב מטמא לח ויבש, ואם לא ילדה בזוב אע"פ שדמה טמא אינה אסורה לבעלה כלל וטמאה אותו יום וטובלת ומותרת לערב שהרי היא טמא טומאת ערב מפני שנגעה בדם שהוא טמא.
<h2>דף לה:</h2>
קיימא לן כרב דמעין אחד והתורה טמאתו והתורה טהרתו, ולדידן כל יולדת צריכה שבעה נקיים ומותרת אחר ימי טומאה ואם ראתה בימי טוהר סותרת לדידן שנהגנו אסור בדם טוהר ולאותן שנוהגין היתר אינה סותרת.
יולדת בזוב צריכה ז' נקיים בתוך ימי טוהר ואם ראתה בהן סותרת אותו יום ואפי' ראתה ז' ימים רצופין סותרת אותן וחוזרת למנינה להשלים ז' נקיים. ויולדת בזוב נקבה שספרה שבעה נקיים תוך י"ד ושופעת אח"כ מתוך י"ד לאחר י"ד ללוי דאמר שני מעיינות הן מוקמינן דדמה טמא לח ויבש, וי"א שמכאן למדנו שאם זבה ספרה שבעה נקיים ואח"כ ראתה אינה סותרת אע"פ שלא טבלה אלא אם היא תוך אחד עשר יום שומרת יום כנגד יום ולאחר י"א יום הויא תחלת נדה ויש מספקין.
<h2>דף לו.</h2>
האשה שנעשת זבה גדולה אינה חוזרת לעולם לפתח נדתה עד שתספור ז' נקיים ואחריהן כשתראה בפתח נדתה, ואם נעשית זבה קטנה בסוף י"א וראתה ביום י"ב הויא תחלת נדה ואם בתוך ימי נדה עמדה יום אחד טהורה עולה לה לשימור זיבה וטובלת ליל שמיני וטהורה. ולדידן דכלהו נשי יולדות בזוב נינהו ובעו ז' נקיים אם עמדה אחר ימי לידתה ז' נקיים וכל ימי טומאתה לזכר ולנקבה טהורה.
<h2>דף לו:</h2>
המקשה וראתה דם מחמת קשוי אם היא בימי נדה נדה בימי זיבה (זיבה) [טהורה], מיהו אסורה לשמש שמא תשפה, וי"א שהיא מותרת ליומה ולדינא דגמרא אלא דהאידנא טועות נינהו ואפי' בימי זיבה אסורה עד שתספור ז' נקיים. קשתה ג' ימים מתוך י"א ונשפת מעת לעת הרי זו יולדת בזוב.
ימי קשוייה שתי שבתות ולא יותר כן פסקו הפוסקים וכן נראה לתשב"ץ.
המקשה בימי נדה נדה בימי זיבה (זיבה) [טהורה] וכל שקשתה ושפתה או שפתה וקשתה או קשתה ושפתה וקשתה או שפתה [וקשתה ושפתה] אם שופי סמוך ללידה הרי זו יולדת בזוב קושי סמוך ללידה אין זו יולדת בזוב. ונראה לתשב"ץ שאין טהרת זוב באונס אלא קושי לידה אבל בשאר אונסין [לא] וכן כתב הרמב"ם.
<h2>דף לז.</h2>
קושי אינו כזיבה וי"א שאינו עולה לספירת זיבתה וי"א דעולה וכן דעת האחרונים. וזב סותר שבעה וקרי סותר יום אחד.
ימי לידה אפילו רואה בהן אינה סותרת בזיבה ואם אינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה כדעת הגאונים ושלא כדעת ר"ת, ואפשר שאם רואה בהן אינה סותרת אלא יומה ובנפלים לידה סותרת כדעת הרא"ה. וזבה שספרה ז' נקיים והיא מנוגעת אף על פי שלא טהרה מנגעה עולין לה.
<h2>דף לז:</h2>
כל ששפתה אחר הקושי מעת לעת בין מן הצער ולא מן הדם בין מזה ומזה טמאה כדעת כל הפוסקים אע"פ שיש לתשב"ץ דעת אחרת.
אין הולד מטהר מפני הקשוי אלא בימים הראוים להיות בהן זבה ומיהו אפילו אם היא ראויה להיות אפילו זבה קטנה מטהר.
<h2>דף לח.</h2>
לדידן דקיימא לן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם יש רואה צ"ט ימים ואין זיבה עולה בהן וכגון שראתה ב' ימים בסוף אחד עשר ושבע ימי נדה ויום אחד אחר ימי נדה ויום הלידה אפילו בלידה יבישתא. הפילה נקבה שאין קושי מטהר בנפלים תשלום שמונים ושבע ימי נדה וב' לאחר ז', ואם ילדה שהקושי מטהר יש יום אחד יותר ב' ימים קודם לידה דלידה אע"פ שלא תשפה מטהר בזיבה ולא הויא זבה.
<h2>דף לח:</h2>
יש מקשה כ"ה ימים ואין זיבה עולה בהן ב' בלא עת ושבע ימי נדה וב' לאחר נדה וי"ד שהולד מטהר ואם הפילה אפילו בשלשה ימים הויא זבה גדולה שאין קושי לנפלים.
המקשה בתוך ימי טוהר כגון שילדה תאומים בזה אחר זה לתשב"ץ כל דם שתראה עד שתלד טהור, ונ"מ לאותן שבועלין על דם טוהר אבל לדידן שעל כל דם יושבת ז' נקיים לא נפקא לן מידי. וק"ל דאין קושי לנפלים. ובתוך ארבעים ליכא משום פתיחת הקבר ולאחר ארבעים אפילו ילדה רוח חוששת לפתיחת הקבר.
<h2>דף לט.</h2>
כל אחד עשר יום שבין נדה לנדה אינה צריכה לבדוק אשה העסוקה בטהרות שחרית וערבית, ובימים הראוין להיות נדה לכתחלה צריכה לבדוק ואם לא בדקה טהורה ואפילו הגיע שעת וסתה דוסתות דרבנן, אבל הזב והזבה ושומרת יום כנגד [יום] לעולם הן בחזקת טומאה עד שיפרשו בטהרה.
אשה שאין [לה] וסת שאסורה לשמש לר' מאיר דוקא בימי נדתה אבל בימי זיבתה דהיינו בי"א יום שבין נדה לנדה מותרת דמסולקת דמים ואפילו הכי יוציא דילמא אתי לקלקולא בימי נדתה, מיהו בימי זיבתה אין מחייבין אותו להוציא עד שיגיעו ימי נדתה כיון שמותרת לשמש.
הנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום והיולדת כולן מטמאות מעת לעת.
אין האשה קובעת וסת בימי זיבה כגון הרואה מחמשה עשר לט"ו שראיה אחרונה היא תוך ימי זיבה של ראשונה, אבל ראתה בח' לחודש שני פעמים ובאחרונה ראתה בראש חדש ובשמונה לחדש קבעה לה וסת בח' לחדש אע"פ שהיה תוך ימי זיבה, וכן אם ראתה הרבה פעמים בר"ח וב' פעמים בר"ח וה' לחדש ואח"כ ראתה בה' לחדש ולא ראתה בר"ח אינה קובעת וסת לה' בחדש שהרי תוך ימי נדתה, אבל אם ראתה ב"פ בר"ח ושלישי בכ"ה לחדש ור"ח קבעה לה וסת לראש חדש אע"פ שהיו תוך ימי נדה. ותוך ימי זיבה שאינה קובעת מיבעיא אי [חיישא] ליה לעקרו בפעם אחת ולא איפשיטא ומסתברא לקולא. והאידנא כתב הרמב"ן וכן הרשב"א והרא"ה תלמידיו טועות נינהו וקבעי וסת בכל זמן ואפילו בימי טוהר.
<h2>דף מ.</h2>
יוצא דופן אין אמו טמאה לידה ולא יושבת על דם טוהר ואין חייבת קרבן טומאת לידה. ויולדת טומטום ואנדרוגינוס היא כיולדת זכר ונקבה ודאין.
ילדה ובתוך שמונים של נקבה ילדה פעם אחרת בין שהיתה מעוברת קודם לידה מזה בין שנתעברה אחר לידה סגי ליה קרבן אחד, אבל אם לאחר פ' של נקבה ומ' של זכר ילדה בין היתה מעוברת קודם לכן בין נתעברה אחר כן חייבת קרבן אחר, ואין צ"ל שאין מביאה על לידה וזיבה או לידה ואכילת חלב או דם קרבן אחד.
<h2>דף מא.</h2>
המקשה בימי זיבה וביום ג' ילדה דרך דופן הרי היא זבה ולא יולדת. ואם ילדה דרך דופן ויצא הדם דרך (רחם) [שם] הדם טמא לטמא מגע טומאת ערב אבל האשה אינה טמאה נדה וזבה ויולדת עד שיצא דם דרך ערותה.
<h2>דף מא:</h2>
מקור שנעקר ונפל לארץ האשה טמאה טומאת ערב מדין נגיעה, וכן אם הז(ר)יע המקור כמין שתי טפי מרגליות האשה טמאה טומאת ערב מחמת נגיעה ודוקא ב' אבל טפה א' טהורה שאינה מן המקור.
כל הנשים בין לענין נדה בין לענין זיבה בין לענין פליטת ש"ז לטהרות מטמאות בבית החיצון אע"פ שלא יצא הדם לחוץ והוא עד בין השינים שהן תלוליות של בשר שהן לאשה בסוף מקום שהשמש דש ובין השינים עצמן דינו כלפנים. וכל שהתינוקת יושבת ונראה גלוי הוא אצל השרץ.
המשמשת מטתה ולא נתהפכה כלל כל ג' ימים או נבדקה הבית יפה אינה טמאה אלא טומאת ערב, ולדעת הרמב"ן ה"ה אם הלכה ואינו נראה. ואם נתהפכה וכ"ש אם ירדה מן המטה או הלכה שלא כדעת הרמב"ן כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שמא פלטה. לאחר ג' אפילו פלטה אינה טמאה שאינה ראויה להזריע.
<h2>דף מב.</h2>
המשמשת מטתה ואח"כ ראתה דם או כתם או בתולה שנבעלה אומר ר"י בעל התוספות שאינה סופרת ז' נקיים עד אחר שש עונות לבעילתה וכן הוא דעת הרמב"ם, ואם כבדה ביתה יפה יפה מונה תכף שפסקה. והראב"ד אומר דדוקא לטהרות אבל לבעלה אפילו לא כבדה ביתה מונה תכף שפסקה וכן נראה דעת הגאונים ויש לחוש ולהחמיר. ואמר התשב"ץ שאין למחות ביד הכלות הנבעלות בתולות לטבול אחר ז' נקיים לבעילתן שיש לסמוך על הרמב"ן שאם הלכה ברגליה אין לחוש לפליטה. וכן אומר התשב"ץ שאם ראתה ב' ימים בתוך י"א ובג' פלטה שאינה זבה גדולה אלא שצריכה שמור יום אחד.
פולטת הויא כרואה לענין לטמאה בפנים כבחוץ ולענין מטמא במשא ולענין שהיא סותרת ימי ספירתה ומיהו דוקא אותו יום היא סותרת וכן דעת הרמב"ם ז"ל.
יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר דם ויצא לבית החיצון כשירדה לטבול קודם טבילה האשה טמאה מפני משא הדם, בעליה דהיינו לאחר טבילה הדם והאשה טהורין.
<h2>דף מב:</h2>
היולדת שיצא העובר חוץ לפרוזדור ועדיין הוא בפנים מבין השינים ולחוץ הרי הוא כילוד ואמו טמאה לידה מאותה שעה אעפ"י שלא נולד עד לאחר אותו יום. וכן לענין מילה שאם לא נולד עד ליל שבת אין מלין אותו בשבת. ונראה לתשב"ץ שהוא הדין אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור בשבת ולא נולד עד לאחר שבת שמלין אותו בשבת דמההיא שעתא חשבינן ליה ילוד ודאי.
אותו מקום דהיינו מבין השינים ולחוץ עד אותו מקום שכשיושבת נראה הוי טומאת בית הסתרים ואם תחבה לה חברתה כזית נבלה שם מטמא במשא ולא במגע, לפנים הימנו דהיינו בין השינים הויא טומאה בלועה ואינו מטמא כלל, לחוץ ממנו גלוי הוא אצל השרץ. בית הבליעה בית הסתרים הוא ואם תחב לו חברו כזית נבלת בהמה שם מטמא במשא אבל לא במגע, לשטת רבינו שמשון דוקא אם זז ממקומו ואם לא זז אינו מטמא כלל בשום משא, ולשיטת הרמב"ן בתחילת הבליעה הוא מטמא במשא בסוף בית הבליעה אינו מטמא כלל אפי' זז ממקומו.
קומטו דהיינו תחת אצילי ידיו הוי בית הסתרים ושרץ דאינו מטמא אלא בנגיעה אינו מטמא שם שאין בית הסתרים בטומאת מגע, נבלה בקומטו טמא משום משא, ואם הכניס קומטו בשרץ לאויר תנור טמא שאין קרוי תוך תוכו אלא חבית בתוך תנור ופיה למעלה ושרץ בחבית ובתנור טהור.
<h2>דף מג.</h2>
קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור. קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא.
הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ ומטמאין בכל שהוא. היה אוכל בתרומה ונזדעזעו איבריו אוחז באמה אפי' במטלית רכה ובולע אבל להשתין מים אסור לאחוז באמה.
כל ש"ז שיצא שלא בהרגשה אינו מטמא ואם נעקר בהרגשה ויצא שלא בהרגשה מטמא, ואם שמש מטתו בחלומו וראה קרי טמא, וגוי שהרהר ונעקר ש"ז וירד וטבל לשם גירות והוציא ש"ז טמא לחומרא.
זבה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה ואח"כ השתינה טמאה אבל גויה שנעקרו מימי רגליה וירדה וטבלה לשם גירות והשתינה טהורה.
<h2>דף מג:</h2>
זוב מטמא בכל שהוא ואינו מטמא אלא לח וזב בעל ב' ראיות מטמא משכב ומושב ובעל ג' מביא קרבן ובעל ראיה א' הוא כבעל קרי. ואין הזב מטמא אלא בחוץ, וראיה שניה של זב מטמא במשא וראשונה במגע.
ש"ז מטמא בכל שהוא לרואה, ולנוגע י"א בכ"ש והרמב"ם [פ"ה מאבות הטומאה ה"א] כתב בכעדשה וכן נראה לתשב"ץ.
תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה ובת עשרה ימים בזיבה. ותינוק בן יום א' מטמא בזיבה ובנגעים ובטומאת מת וזוקק אשת אחיו ליבום ופוטר אשת אביו מן היבום ומאכיל אם הוא כהן בתרומה לאמו ישראלית ופוסל לאמו בת כהן מלאכול בתרומה אם הוא ישראל ועובר פוסל ג"כ.
<h2>דף מד.</h2>
ההורג בן יום א' חייב אבל עובר לא אלא משלם דמי ולדות. ואם אמו מקשה לילד מחתכין אותו אבר אבר ואם הוציא ראשו לא שאין דוחין נפש מנפש אבל לענין שבת אפילו על עובר מחללין.
עובר אין לו זכיה בין במתנה בין בירושה ואפי' בירושה הבאה מאליה כדברי הריא"ף הילכך כהן שמת והניח עבדים ויש לו אשה גרושה אם לא ילדה עדיין והיא מעוברת העבדים אוכלים בתרומה ואם תלד פוסל הולד עבדיו שהרי הוא חלל. תינוק בן יום א' נוחל את אמו ומנחיל לאחיו מן האב אבל עובר אינו נוחל ומנחיל שאין לו זכיה.
קיימא לן שהאשה המקשה לילד ומתה שהיא מתה תחילה הילכך מביאין סכין דרך רשות הרבים בשבת וקורעין את כריסה ומוציאין את הולד. ואם היא יוצאת ליהרג ויושבת על המשבר ממתינין לה עד שתלד אעפ"י שאם אינה יושבת על המשבר אין ממתינין לה.
<h2>דף מד:</h2>
בן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה אבל בחלק פשיטות אפילו של בכור ממעט. ובכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים וי"א דה"ה אם נולד כשהיה אביו גוסס.
אומר התשב"ץ דבכל מילי דממעטינן לעובר ובעינן לידה אם יצא חוץ לפרוזדור אע"פ שלא נולד עדיין חשבינן ליה כילוד כמו שאמרו בטומאת לידה וכו'.
כל שהוא בריא לו שכלו לו [חדשיו] אפי' לא שהה ל' יום או שהה ל' יום אעפ"י שלא כלו לו חדשיו הרי הוא כגדול לענין אבלות, וכתב הרא"ה דלענין אבלות דוקא בעינן שהוי ל' יום אם לא כלו לו חדשיו אבל לשאר מילי כיון שגמרו סימניו שערו וצפרניו לא בעינן שהוי וצ"ע לתשב"ץ.
בת ג' שנים ויום א' ואפילו נולדה בסוף היום ועכשיו היא בתחלת היום מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה אפילו שלא לדעת אביה קנין גמור מן התורה ואם בא עליה אחר חייב משום א"א ומטמאה את בועלה כדין בועל נדה לטמא משכב תחתון כעליונו של זב לטמא אוכלין ומשקין ולא כדין נוגע נשאת לכהן אוכלת בתרומה אבל פחות מכאן לא. בא עליה אחד מן הפסולין פסלה לכהונה כדין אשה אחרת ואם בא עליה אחד מן העריות מומתין עליה והיא פטורה, פחות מיכן כנותן אצבע בעין.
<h2>דף מה.</h2>
קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום א' שבא עליה ומצא [דם] הוי ההוא דם דם בתולים ולא דם נדה ואם בא עליה אחר ג' ולא מצא דם אע"פ שבא עליה קודם ג' חשבינן לה (דם בעילה) [בעולה] לאחר ג' ואם בעלה כהן אסורה לו ואם בעלה ישראל מותרת דפתוי קטנה אונס הוא.
קטן בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו קנאה מדבריהם וכשיגדיל יבעול ויתן גט ואם לא בעל צריך גט וחליצה שביאתו כמאמר בגדול ומטמא בביאתו בנדה לטמא משכב תחתון כעליון כבועל נדה ולא כנוגע, ופוסל אם הוא פסול בביאתו לכהונה ואינו מאכיל ליבמתו אם בא עליה בתרומה שאין קנויה לו קנין גמור, ופסול ברביעתו את הבהמה למזבח ונסקלת על ידו ואם בא על אחת מן העריות (מותרת) [מומתין] על ידו והוא פטור.
<h2>דף מה:</h2>
בת אחד עשר שנים ויום אחד ובן י"ב שנים ויום אחד נדריהן נבדקין שאם יודעין לשם מי נדרו נדריהן קיימין אפי' לא הביאו שערות ואם אין יודעין אין נדריהן כלום אפי' הביאו שערות וכל אותה שנה נבדקין. בת י"ב שנים ויום א' ובן י"ג שנים ויום אחד שהביאו שערות נדריהן קיימין בכל ענין. קודם י"א לקטנה וי"ב לקטן אין נדריהן כלום בכל ענין.
קי"ל דלענין עונשין תוך זמן כלפני זמן ואפי' הביאה סימנין ממאנת, לאחר זמן אם הביאה סמנין הרי הן גדולים לכל ענין, ואם בדקו להם ולא הביאו סימנין חוששין שמא נשרו ואינה חולצת ואינה ממאנת אם בעל לאחר זמן דהוי ספיקא דאורייתא אבל אם לא בעל לאחר זמן ממאנת.
<h2>דף מו.</h2>
קי"ל סימן בתוך זמן שומא נינהו ואפי' נשארו עד לאחר זמן והוא שראינום תוך זמן אבל לא ראינום תוך זמן אין חוששין מסתמא שמא תוך זמן היו שם וכן כתב הרמב"ם.
<h2>דף מו:</h2>
קטן מופלא הסמוך לאיש שנדר ואכל הוא בעודו מופלא פטור, ואם אחרים אכלו לוקין, ונראה לתשב"ץ והוא שאכלו תוך זמן ויצא סימנין לאחר זמן ולוקין אבל קודם שיצאו הסימנין אין לוקין.
יתומה שנדרה בעלה מיפר לה שהרי על דעתו נדרה אבל אם פירשה ואמרה שלא על דעת בעלה נדרה אינו מיפר לה שאין נשואין דרבנן כדאי לעקור נדרים דתורה אבל נשואה דאורייתא לאו כל כמינה לומר לא על דעתו אני נודרת ומיפר לה.
נראה לתשב"ץ שקטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו אסור [לומר] לו דבר זה מותר הוא אעפ"י שאוכל אח"כ מעצמו כיון שעל פי הוראתו הוא אוכל הרי הוא כמאכילו בידים.
<h2>דף מז.</h2>
פגה עדיין קטנה בוחל אלו ימי הנעורים סימנה כדי שתחזיר ידה לאחוריה ונראית כמי שיש לה קמט תחת הדד או משיטו הדדין או משתשחיר הפטמא או משהוא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור הלכה ככולן להחמיר שאם בא אחד מכל אלו סימנין ספק קטנה ספק נערה לאלו ימי בגרות.
העבדים מותרין בגויה וכן שפחות בגויים (ואם) [ואפ"ה] אסורין באשת ישראל ובנדה מן התורה. ולא חיישי' (לבנות) [לבושת] דעבדים.
סימני בגרות כדי שיתקשקשו הדדין או משיפציל ראש החוטם או משתקיף העטרה או משנתמעך מקום תפוח שיש לאשה באותו מקום והלכה בכולן להחמיר שאם בא א' מהן מספקי' לה בנערה ובבוגרת. ואם ידענו סימני נערות אין אנו צריכין לסימני בגרות שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים.
<h2>דף מז:</h2>
מי שהביא כל סימני סריס אפילו הביא שערות הרי הוא סריס לא חולץ ולא מיבם, הביא מקצת סימנין והביא שערות הרי הוא כגדול, לא הביא שערות עד בן עשרים ולא מקצת סימני סריס ה"ה קטן לא חולץ ואם יבם ביאתו כמאמר, מבן כ' עד רוב שנותיו ה"ה קטן מכאן ואילך סריס אפילו לא הביא סימני סריס, לא הביא שערות והביא מקצת סימני סריס והוא בן עשרים הרי הוא סריס.
כל השנים הנזכרים בבן ובת כולן הן מעת לעת שצריכין שנים שלמות ויום אחד, מיהו לא בעינן שעות שלימות אלא כיון שנכנס באותו יום דיו וכן נמי חדש העבור הוא שלהן. אבל עשרים שנה של סריס אפילו לא נכנס בשנת עשרים אלא שלשים יום דיו, וצ"ע לתשב"ץ אם יום ל' מקצתו ככולו אם לא.
<h2>דף מח.</h2>
בא סימן התחתון דהיינו שני שערות אין צריך לבדוק בעליון וחולצת או מתיבמת, בא סימן עליון דהיינו בוחל אין צריך לבדוק בתחתון ומנתר נתר אעפ"י שלא מצאנו.
קטנה שיש לה שערות ולא נודעו שנותיה אינה חולצת ולא מתיבמת ואפילו בשלא בעל לאחר זמן, ולהרא"ש אם הם שערות מרובות מחזיקין אותה כגדולה. הביאה סימן עליון הרי היא ודאי גדולה. למנין השנים צריך עדות גמורה כדברי הרמב"ם.
<h2>דף מח:</h2>
קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סמנין ואינה ממאנת מן הסתם ואפילו בשלא בעל לאחר זמן אבל אינה חולצת אלא בבדיקה. ואם בדקו ולא מצאו סימנין ממאנת בשלא בעל ואם בעל חיישינן שמא נשרו.
לאחר הפרק נאמנת אשה לומר שערות יש לה שתחלוץ או קטנה היא שאין לה שערות שלא תחלוץ גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שתמאן אם לא בעל לאחר זמן אבל אם בעל חיישינן שמא נשרו.
תוך הפרק כלפני הפרק ונאמנת שהיו שם סימנין לענין שהם שומא לאחר הפרק ואפי' עדים מעידים שעכשיו לאחר הפרק יש שערות, וגם נאמנות למאן בשלא בעל אבל כשבעל לא. ולכתחילה אין צריך בדיקה תוך הפרק וכל שערות שמצאו אחר הפרק אמרינן דהשתא אתו ולא חיישינן לשומא כלל.
<h2>דף מט.</h2>
אבר שיש בו עצם ואין בו צפורן כגון יתרת שאינה נספרת ע"ג היד ואין בו כזית מטמא במגע ובמשא ולא באהל ואם היא נספרת על גב היד או שיש בה כזית או יש בה צפורן בחדא מכל הני מטמא אף באהל.
כל הראוי לטמא טומאת מדרס הזב מטמא טומאת מת, וכלי שאינו מיוחד לישיבה כגון סאה ותרקב אינו ראוי לטמא טומאת מדרס ומטמא טומאת מת.
כל כלי המוציא משקה כשר למי חטאת וכונס משקה פסול וגסטרא אפילו במוציא משקה פסול, והיינו מדאורייתא אבל רבנן עשו מעלה להיות כל מעשיה בכלי אבנים כלי גללים כלי אדמה. וכיצד בודקין אותן אם הן כונסין משקה מביא ערבה מים ונותן קדרה לתוכה אם כנסה בידוע שבכונס משקה דכונס על ידי הדחק שמיה כונס, או ששפתה ע"ג האור אם אין האור מעמידה בידוע שהיא ככונס משקה ואם מעמידה אינו אלא כמוציא משקה, ואם היה טורד טפה אחר טפה בידוע שהוא ככונס משקה.
<h2>דף מט:</h2>
גר שאמו מישראל כשר לדון אפילו לישראל ואם אין אמו מישראל אינו דן אלא חבירו גר ולענין חליצה בעינן או"א מישראל. וממזר כשר לדון דיני ממונות. וגר וממזר וכן חלל כדעת הרמב"ן שהוא עיקר פסולין לדיני נפשות ולהושיבן בסנהדרין.
סומא בשתי עיניו פסול לדון ולהעיד ובאחד מעיניו כשר לדון ולהעיד ואוהב ושונא כשרין להעיד ופסולין לדון.
<h2>דף נ.</h2>
כל שחייב במעשר מטמא אוכלין ובשר וביצים ודגים מטמאין ט"א ואין חייבין במעשר הניתן ללויים אלא שהבשר חייב במעשר בהמה הניתן לכהנים. וכל שחייב בפאה חייב במעשר ותאנה וירק חייבין במעשר ואין חייבין בפאה, ושומין ובצלים חייבים בפאה, ומלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה מאחת על הכל.
הזוכה הפקר פירות הכרם פטור מן הפאה אבל אם הפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו וזכה בקרקע ובפירות חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר.
פירות המיוחדין לאדם אינן צריכין מחשבה לטמא ט"א והמיוחדין לבהמה צריכין מחשבה לכשיתלשו, וכן נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאחר שתמות אבל אינה צריכה הכשר, אבל לחייב במעשר לא צריך מחשבה בתלוש דאפילו בחבור מהני מחשבה לחייבן במעשר.
<h2>דף נ:</h2>
נבלת בהמה טהורה בכ"מ ונבלת עוף טהור בכרכין א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ולא מחשבה, וחלב בהמה שחוטה בכרכין א"צ מחשבה והכשר מים וצריך הכשר שרץ, וחלב נבלת בהמה טהורה צריך הכשר מים נמי, נבלת בהמה טמאה וחלבה וגוזל שנפל לגת בכ"מ ונבלת עוף טהור בכפרים צריכין מחשבה ואין צריך הכשר מים ולא הכשר שרץ.
<h2>דף נא:</h2>
כל דבר העשוי לטעם כגון פלפלין אינו חייב במעשר ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו נקח בכסף מעשר. וסתם שבת לאכילה קאי ולא לטעמא הילכך קודם שנתן טעם בקדרה יש בו משום תרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל לא לאחר שנתן טעם בקדרה.
כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות אבל אינו חייב בראשית הגז אלא מין צאן וכל בהמה טהורה חייבת במתנות.
וכל שיש לו ביעור י"ל שביעית שחייב לאכלו בקדושת שביעית שלא לאצרו ולעשות בו סחורה ויש שיש לו שביעית וא"ח לבערו כגון עיקר לוף שוטה וכיוצא בו שמינו אינו כלה בשדה לעולם.
וכל שיש לו קרנים יש לו טלפים [ויש] שיש לו טלפים ואין לו קרנים. וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת ואנן לא סמכינן אלא אקשקשת.
כל הטעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו ואפילו ירקי ואפילו מיא ואפילו מצות שיש להן גמר כתפלין שכשהגיע סוף זמן מברך אם ירצה כדברי רבינו האיי לשמור חוקיו או מצותיו, אבל רחני אינו טעון ברכה לאחריו.
<h2>דף נב.</h2>
תינוקת שהביאה שתי שערות אחר י"ב שנה חייבת בכל מצות האמורות בתורה או חולצת או מתיבמת ואינה ממאנת וכן תינוק אחר י"ג שנה.
מי שנתקדשה קידושי טעות כגון על מנת שאני כהן ונמצא לוי אפילו בעל ועמדה עמו זמן מרובה ונודע הטעות אחר כן קדושיו בטלין.
שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות ואפילו שתיהן בגומא אחת ושתי שערות בלא גומות [לא] הוי סימן וצריך שיהיו במקום א' אבל כל מקום הערוה הוי אחד ובכל מקום שיהיו שם ב' שערות אפילו בקשרי אצבעות רגלה ואצבעות ידיה הוי סימן. ויש תמיה על הרמב"ם ז"ל שאמר [פ"ב מאישות ה"א] דוקא במקום ערוה והתשב"ץ למד עליו זכות.
<h2>דף נב:</h2>
שיעור ב' שערות משיתחילו לנטול בפי הזוג עד שיגיעו כדי לכוף ראש(ו)ן לעיקרן אזלינן להחמיר, גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ.
הרואה כתם הרי זו מקולקלת [ש]אינה יודעת אם מונה לזיבתה מעכשיו או מעת לבישת החלוק ומונה שבעה משעת ראייה ואילך, וחוששת לו משום זוב שאם ראתה כתם כשיעור שלשה גריסין ושלש ועודות והיא בימי זיבה חוששת לזבה וכן דעת הרמב"ם ז"ל [פ"ט ה"ג], וזהו אם בדקה בכל בין השמשות ולא מצאה, ואם לא בדקה כלל בשני גריסין ושני ועודות הויא זבה ואם בדקה בבין השמשות דר' יהודא אע"ג דלא בדקה בין השמשות דר' יוסי דהוי בתריה בעינן ג' גריסין וג' ועודות.
<h2>דף נג:</h2>
הרואה כתם למפרע מטמא טהרות משעת הכבוס ובועלה אינה מטמאה כלל.
הרואה כתם ואח"כ ראתה דם תוך מעת לעת תולה כתמה בראייתה ואינה מטמאה אלא משעת מציאתו.
כתמים צריכין הפסק טהרה שיום שביעי לראייתה צריכה להפסיק בטהרה קודם שתטבול לערב, ואפילו הכי תולה כתמה בראייתה אעפ"י שלא בדקה שחרית וערבית כדרך בנות ישראל.
הרואה דם יום שביעי לנדתה בין השמשות סוף נדה והתחלת זיבה, יום י"א (יום) בין השמשות סוף זיבה והתחלת נדה, ויום מ' לזכר ופ' לנקבה בין השמשות כולן טועות.
<h2>דף נד.</h2>
היתה למודה לראות יום א' טמא ויום טהור כל ימיה משמשת ליל ח' ומחרתו וליל ט' וליל י"א וליל י"ג וליל ט"ו וליל י"ז וליל י"ט דלעולם לא הויא זבה גדולה אעפ"י שראתה שלשה ימים תוך (מ') [י"א] יום כיון שהן מפוזרין דבעינן רצופין דלא כרבינו סעדיא. ואם היתה רואה בלילות אינה משמשת אלא שמיני בלבד ולילו אחר טבילתה.
היתה למודה לראות ב' ימים טמאין וב' ימים טהורין משמשת ח' וי"ב וי"ו וכ' אבל י"ט אינה משמשת אעפ"י שיום י"ח הוא יום י"א שבימי זיבה ואינו צריך שמור לפי שקראוהו גרגרן ואסור לעשות כן וכן שהוא שמור ליום י"ז שהוא עשירי לזיבה דבעי שמור.
היתה למודה לראות ג' ימים טמאין וג' ימים טהורין הרי זו משמשת יום י"א וי"ב ושוב אינה משמשת לעולם שהרי ג' ימים רואה רצופין תוך ימי זיבה וצריכה ז' נקיים ואין לה.
היתה למודה לראות ד' ימים טמאין וד' ימים טהורין משמשת יום ח' ושוב אינה משמשת לעולם. ה' ימים טמאין וה' ימים טהורין משמשת ח' ט' עשירי ושוב אינה משמשת לעולם. ששה ימים טמאין וששה ימים טהורין משמשת ח' ט' י' י"א י"ב ושוב אינה משמשת לעולם. ז' ימים טמאין וז' ימים טהורין משמשת שבעת ימים שניים ושבעת ימים שלישיים היא זבה גדולה וז' ימים רביעיות הם לספירת זיבתה ואסורה לשמש ואחר כ"ח ימים חוזרת לפתח נידתה ומשמשת לעולם שבוע שיש בתוך ד' שבועות.
הרמב"ם כתב שלעולם האשה מתחלה כשקובעת [וסתה] עד שתמות או תעקור וסתה ליום אחר היא מונה ז' ימים ראשונים (וכן) [והן] ימי נדה ואח"כ י"א ימים (וכן) [והן] ימי זיבה בין רואה בין אינה רואה בין מקצתן בין כולן כך הוא (דמה) [דינה] בימי נדה נדה בימי זיבה זבה. ואינו כן אלא ז' ימים ראשונים היא נדה ואח"כ הן י"א יום אם ראתה בתוכן ג' ימים רצופין צריכה ז' נקיים וכל שלא ספרה ז' נקיים אפילו עברו כמה ימים אינה חוזרת לפתח נדתה, ואם עברו עליה ז' נקיים כשתראה היא בימי נדתה. לא ראתה ג' ימים רצופים בימי זיבה אפילו ראתה י' י"א י"ב אינה זבה וי"ב הוי תחלת נדה והיא זבה קטנה שצריכה שמור יום א' וימי נדה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבה קטנה.
היתה למודה לראות ח' ימים טמאין וח' ימים טהורין משמשת יום י' וי"א וי"ב וי"ג וי"ד וט"ו וי"ו שהן ז' ימים ויום כ"ו וכ"ז וכ"ח וכ"ט ול' ול"א ול"ב ז' ימים אחרים ויום מ"ח הרי כן ט"ו ימים בתוך מ"ח [ושוב] מתחלת על סדר זה וכן לעולם. ט' ימים טמאין ותשעה ימים טהורין משמשת ח' ימים אחרונים של שמונה עשר וכן לעולם. עשרה ימים טמאין וי' ימים טהורין משמשת ג' ימים בתוך עשרים וכן לעולם. מאה ימים טמאין וק' טהורין משמשת ג' ותשעים ימים אחרונים (ולא), וכל אלף טמאין ואלף טהורין משמשת תתקצ"ג אחרונים לאלפים וכן לעולם.
<h2>דף נד:</h2>
דם הנדה מטמא לח ומטמא יבש אפילו יבש מעיקרו אא"כ היא ברי' כמין קליפה וכיוצא בה ולא נמוחה במים אבל חתיכה גדולה אפי' לא נמחה מטמאה. ואין דם הנדה מטמא משכבות ומושבות ולא ע"ג אבן מוסמא שאם טהור נושא אבן על ראשו ודם הנדה עליו אינו מטמא.
<h2>דף נה.</h2>
בשר המת מטמא לח ומטמא יבש והוא שלא יהא נפרך וכל שנברא עמו למעוטי שינים וגזעו מחליף למעוטי שער וצפורן טמא במת, ועור האדם מטמא אפילו עשאו עבוד מדרבנן, ונראה דוקא כשהפשיטו כלו אבל מקצתו גזעו מחליף.
<h2>דף נה:</h2>
זובו של זב ורוקו ומימי רגליו מטמאות טומאת משא לטמא אדם לטמא בגדים ומי האף ג"כ אפילו נגררין דרך החוטם, ודמעת עיניו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין אוכלין ומשקין ברביעית וכלים בכל שהוא, זיעה וליחה סרוחה ורעי טהורין מכלום, ודם היוצא מפיו ומפי האמה טהור, ובכלל רוקו כחו ונעו. וכל אלו מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין וכן ש"ז ואם יבשו ויכולין להשרות ולחזור לכמות שהיו במים פושרין שיהיו פושרין כל מעת לעת טמאין.
<h2>דף נו.</h2>
שרץ יבש אינו מטמא אלא כשהוא שלם ולא אפי' מקצתו. ואם היה שלם ואמר כבדתי המבוי אעפ"י שלא בדק הרי זה טהור, הרא"ה. והוא הדין לחמץ שיש בו כזית.
שרץ שנמצא במבוי וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי המבוי או החלוק ולא היה בו כתם ולא שרץ ואם כבד או כבס ולא בדק עדיין בחזקת טומאה עד שיאמר בדקתי.
<h2>דף נו:</h2>
נתנה חלוקה לכבס לשפחה ונכרית יש להחמיר לענין טהרות שאם לבשתו אחר כבוס זה כל טהרות שנתעסקה בהן עד כבוס ראשון טמאות, ויש להקל לבעלה שאם לבשתו קודם כבוס ועודה נדה ואחר כבוס זה לבשתו אחר טהרתה טהורה לבעלה. ואם כבסתו פעם אחרת ונדחו מראיו בידוע שהוא לאחר כבוס א"נ אם הוא מקדיר הוא קודם כבוס מגליד לאחר כבוס. ואם אבד או שאינו בקי בבדיקה זו הולכין להקל כדעת הרשב"א אבל לא לדעת הראב"ד, והרא"ה באבד תולה להקל באינו מבחין להחמיר.
י"א בבדיקת חמץ בקרקעות הצריכין בדיקה כגון חצר מכוסית שאין עורבין מצויים שם אם כבד ולא בדק אין סומכין על הבדיקה ואין כן דעת הרא"ה. וכ"ה בככר חמץ שנמצא במים ולשו במים מצות לצורך הפסח שהן אסורין עד שיתברר למפרע מתי נפל.
כל הכתמים הבאים מבין הגויים טהורין מבין ישראל ומבין הכותים המוצנעים טמאים ושאינן מוצנעים מבין ישראל טהורים וכן מבין הכותים. ולא מיקרי מוצנעים אלא בבתים הסמוכים סביבות בית הטומאות ובחדרים. ובית הטמאות של כותים מטמא באהל. ונאמנין על הבהמה אם בכרה אם לא בכרה אם הוא גוזז ועובד, ונאמנין על ציון הקברות אבל אין נאמנין על הסבכין והפרעות ולא על כל דבר החשודין בו באיסורין דרבנן.
<h2>דף נז:</h2>
הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ואפילו עברה בשוק של טבחים או נתעסקה במראות. וכנגד בית התורפה הוא על עקבה ועל ראש גודלה על שוקה ועל פרסותיה מבפנים מקום שנושקין השוקים זו בזו עד מקום חבק מבחוץ, ועל הצדדין מכאן ומכאן טהורה. ואם נמצא דם על קשרי אצבעותיה טמאה וכן אם נמצא דם בירכה טמאה. ראתה על חלוקה מן החגור ולמטה טמא והוא סינר שדרך הנשים לחגור במקום הערוה או למעלה קצת בכדי שכשהיא יושבת (היא) אותו מקום שבחלוקה כנגד בית התורפה, ובחלוקה ליכא הפרשה בין לפניה בין לאחריה לפי שהוא עשוי להתהפך אילך ואילך. ראתה על בית יד של חלוקה והוא ארוך אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה שלא כנגד בית התורפה טהורה. היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה בכ"מ שנמצא טמאה מפני שהוא חוזר וכן באפיליון.
בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה דם טהורה. אם נמצא על חלוקה מחגור ולמטה ועברה בשוק של טבחים טהורה. ואם נמצא על בשרה שלא כנגד בית התורפה אם נזדקרה טמאה, ועל חלוקה טהורה. אם נמצא דם על בשרה ועל חלוקה איכא מ"ד דטהורה, והרא"ה כתב דטמאה.
במגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב בין בנמצא על בשרה בין נמצא על חלוקה, דלענין כתמים כיון דמדאורייתא טהורה כיון דלא הרגישה לענין טומאה וטהרה אזלינן בתר רובא דהיינו מגעות והיסטות בין להחמיר בין להקל, הלכך אם רוב ימיה שלא בהרגשה טהורה ואם רוב ימיה בהרגשה טמאה דאימור הרגישה ולאו מדעתנו, לא מדאורייתא אלא מדרבנן דהחמירו בטהרות אבל לבעלה כדאמרן.
<h2>דף נח.</h2>
בעיא היא בגמרא כתם שנמצא בבשרה עגול כמין טבעת וחלל בפנים אם היא טמאה, וכן אם היה הכתם שורות שורות בלא שום עקום ועוות. טפין טפין בבשרה מהו, ואין בכל טפה כגריס ועוד אלא בין כולן ובעי' אם מצטרפין, לרוחב ירכה מהו, כרצועה מהו, ולא אפשיטא. ואיכא מאן דאמר דברצועה ודאי טמאה אבל (בזידק) [באינך] אזלינן לקולא דכתמים דרבנן. והרא"ה [כתב] (דכלה) [דבכולן] נמי אזלינן לחומרא. איכא מאן דאמר דבטפין טפין [שכל א' פחות מכגריס ודאי טהורה] אבל יש בכל טפה כגריס הויא בעיא, ולא נהיר. והרמב"ם ז"ל [פ"ט ה"ו] סובר דבכתם דבגופה בכל שהוא טמאה שלא נאמר כגריס ועוד אלא בבגד, ופירוש בעיא זו של טפין טיפין דאע"ג דבחדא טמאה כי הוו טובא מספקא להו. וכל גדולי המורים הראשונים והאחרונים ז"ל חלוקין עליו דאפילו בבשרה בעינן כגריס.
ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה אם מגיע נגד תורפה של קצרה היא טמאה וחברתה טהורה ואם אינו מגיע כנגד בית התורפה של קצרה היא טהורה דהוה ליה מחגור ולמעלה. ודוקא בבדקוהו בראשונה שאין כתם מטמא בחלוק שאינו בדוק כלל אבל לא בדקוהו בין זו לזו שתיהן טהורות. והא דאמרינן שתיהן טמאות ולא מחזקינן (לא) [לה] בבתרייתא דוקא לומר כאן נמצאו וכאן היו משום דאשה שכיחי בה דמים ואין תולה זו בזו לעולם אלא א"כ דבר חדוש באחת כגון מעוברת ומניקה.
בדקה עצמה וחלוקה והשאילתו לחברתה היא טהורה וחברתה תולה בה לענין דינא דאין שניה חייבת בכבוס החלוק דאמרה לה לא סמיכנא אבדיקה דידך או שמא בדקת אותו ומצאת בו כתם ואת אמרת שלא בדקתה דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואע"ג דבריא ושמא הוא האי שמא לא ריע. אבל לענין טומאה היא טהורה וחברתה טמאה דאי נמי לא בדקה היא טמאה וראשונה טהורה על פי עצמה.
<h2>דף נח:</h2>
שתי נשים שנתעסקו בצפור א' זו אחר זו ואין בו אלא כסלע דם ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו שתיהן טמאות, ואם לא נתעסקה בו אלא אחת מהן הרי היא טהורה. ודוקא כסלע על זו וכסלע על זו אבל כסלע בראשונה וגריס ועוד בשניה אומרים הראשונה נטלה כל דם הצפור וטהורה והשניה טמאה, אבל בראשונה כגריס ועוד ובשניה כדי דם הצפור הרא"ה חוכך בשתיהן להחמיר.
לבשה ג' חלוקין הבדוקים לה וראתה עליהן כתם אם יכולה לתלות תולה ואפילו בתחתון ואם אינה יכולה לתלות אפילו בעליון אינה תולה, כיצד עברה בשוק של טבחים ויכולה לתלות תולה אפילו בתחתון לא עברה בשוק של טבחים אפי' בעליון אינה תולה.
תולה אפילו בקילור ואפילו בשרף שקמה, וכן שחטה בהמה חיה ועוף ונתעסקה בהן או שישבה בצד העסוקים בהם או שהרגה מאכולת תולה בהן עד כגריס של פול. ותולה בבנה ובבעלה ואם יש לה מכה והיא יכולה להתגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בה לפי שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה ולא בכתם. ודוקא ודאי ישבה אבל ספק אינה תולה. ובדם מאכולת תולה בין הרגה בין לא הרגה עד כגריס והוא כשיעור שלש עדשות באורך ושלש ברוחב ועד כגריס תולה להקל, ובמקומות שרחש הפשפש מצוי תולין עד כתרמוס. פשפש זה אורכו כרחבו [לענין] כתמים, לענין שיעורא דוקא, לא שיהא צריך מרובע דאפילו משוך תולה בו, וטעמו כריחו לענין תרומה דמי שאוכל תרומה וטועם טעם פשפש בפיו זורק את האוכלין מפיו ואינו חושש להפסד תרומה וטעמו כריחו שהמריח יודע טעמו. והא דהחמירו בנות ישראל שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבת עליה ז' נקיים ה"מ כשהיא מרגשת אבל כשאינה מרגשת תולה עד כגריס.
עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמיה. ובתוס' אומרים דהאידנא אין תולין בחזירים, ושמא משום שרוב המקומות אינן בני תורה ויבואו להקל אפילו במקומות שאינן מצויין כמו ארצות ישמעאל.
<h2>דף נט.</h2>
היו טפי דמים למטה מהחגור וטפי דמים למעלה והיו יותר מכגריס שאין לתלות בדם מאכולת וגם היא לא נזדקרה דלאו מגופה הוא ועל כרחין מעלמא אתו ואעפ"י שאינה יודעת מהיכן אתו הילכך בטפין דלמטה נמי אעפ"י שיש בה טפין יותר מכגריס דאפשר דמגופה אתו תלינן שבאו ממקום שבאו טפין דלמעלה וטהורה, ואם למעלה אין שם טפה יותר מכגריס שאפשר לתלות בדם מאכולת ויש למטה טפה יותר מכגריס טמאה.
נמצא עליה כגריס ועוד ואותו ועוד רצופה בו מאכולת רבי חנינא אמר טמאה וכן פסק הרמב"ם ז"ל [פ"ט הכ"ג], ורבי ינאי אמר טהורה וכן פסק הראב"ד וכן הסכימו האחרונים ז"ל דכתמים להקל. וכתב הרא"ש דה"ה ב' גריסין לרבי ינאי טהורה דכיון דאי מדלית גריס של מאכולת לא נשאר בו גריס ועוד.
בעי רבי ירמיה נתעסקה בגריס ונמצא עליה כגריס ועוד ולא אפשיטא בעיין. והרמב"ם ז"ל [פ"ט הכ"ג] פסק להקל וכן דעת הרשב"א והרא"ה ויש מחמירין וכן דעת הרא"ש.
נמצא עליה דם ממין אחד למעלה מן החגור ולא נזדקרה תולה בו למטה מן החגור כמה מינין דאמרינן כשם שנתעסקה באותו מין שנמצא ולאו אדעתא כמו כן נתעסקה באחרים ולאו אדעתא, ואם בודאי נתעסקה באדום אין תולין בו שחור, ור"ח אומר שאם נמצא עליה דם מין אחד אין תולה בו אלא אותו מין.
נתעסקה במין אחד שיש בו כמה מינים כגון תרנגולת שיש בה דם שחיטה אדום דם אברים שחור דם בני מעיה כקרן כרכום תולה בו כמה מינים. והוא הדין נתעסקה בדם ואינה יודעת מאיזה מין שתולה בכל מין מידי דהוה אעיר שיש בה חזירים דמסתמא תולה לעולם, ולאפוקי נתעסקה במראה מיוחד.
העד שהיה נקי כשבדקה בו ואחר בדיקה נתנתו תחת הכר ונמצא עליה דם אחר יום או יומים אם עגול טהור דתלינן בדם מאכולת אם [אין] שם כגריס ועוד לפי שאין דרך הדם הנמצא בעד מחמת קנוח עגול אלא משוך. ואם משוך טמא ואפילו בפחות מכגריס כיון שבדקה בו, והכי הלכתא. ומיהו בכתם אם יש בו כגריס ועוד אפילו במשוך טמא.
<h2>דף נט:</h2>
האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם בכל ענין טהורה שאין דרך הדם היוצא מהמקור לצאת עם מי רגלים ואם היא יושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל טהורה וכן כתב הרא"ש. הרמב"ן כתב בהלכות נדה שלו דהא דמטהרינן במשתנת אפילו במרגשת טהורה, וכבר תמהו עליו רבים שאין לטהרה במרגשת. ויש לומר דהרגשה שאמר הרב ז"ל אינה הרגשת דם אלא הרגשת מי רגלים אבל הרגשת דם טמאה וכן נראה לתשב"ץ.
השאילה חלוקה לנכרית שראויה לראות וראתה פעם א' אע"פ שלא ראתה [עתה], אי נמי לישראלית שהיא עתה נדה תולה בהן. וה"ה שתולה בעצמה שאם לבשה חלוק בדוק בעודה נדה ואחר שנטהרה חזרה ולבשתו ומצאה עליו כתם טהורה שיכולה לתלות שבעודה נדה בא שם הכתם. אבל השאילה חלוקה לחברתה ולבשתה היא קודם לכן או אחר מיכן בלא בדיקה מאחר שאין א' מהן נדה שתיהן טמאות.
שלש נשים שלבשו חלוק א' הבדוק או שישבו על ספסל א' בזו אחר זו דומיא דחלוק, ובספסל הבדוק שהוא מקבל טומאה שאם אינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים, ונמצא דם עליו שלשתן טמאות, וי"א שאם בדקה האחת עצמה בתוך וסת של מציאה היא טהורה ושתיהן טמאות, בדקו שתים ומצאו טהור הן (טמאות) [טהורות] ושלישית (טהורה) [טמאה] בדקו שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות, ויש חולקין בזה אלא שאם בדקה האחרונה בתוך שיעור וסת של מציאה ומצאה טהור שהיא טהורה, ויש חולקין גם בזו וכן נראה דעת הרמב"ן. ומיהו אם בדקה האחרונה בתוך שיעור וסת של מציאה ומצאה טמא היא טמאה ושתים הראשונות טהורות וכן דעת הראב"ד וכ"כ הרא"ה. וכתב עוד שאם בדקו עצמן כל אחת בשעה שפשטה החלוק ולא בדקו החלוק ומצאו כולן טהור ואח"כ נמצא כתם בחלוק ודאי כולן טמאות דדם זה מהיכא אתא הא ודאי מחדא מינייהו, אבל אם לא בדקו עצמן כולן בשעה שפשטו החלוק נראין הדברים שתולין באותה שלא בדקה, ואם בדקה אחת מהם ומצאה טמא מצלת על שלפניה ועל שלאחריה.
<h2>דף ס.</h2>
תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת ז' שלא טבלה בזבה גדולה ואפי' ביום שביעי כל זמן שלא טבלה ועדיין היא טמאה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת וכ"ש שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה. וכן תולה ביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין, וי"א דאפילו לדידן שאנו מטמאים דם טוהר ודם בתולים תולה בהן לפי שדמיהם מצויין ויש חולקין בזמן הזה. וי"א שאין תולה בשומרת יום כנגד יום ולא בסופרת ז' שלא טבלה. וכן תולה בבעלת הכתם.
<h2>דף ס:</h2>
כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ואפילו כלי חרס ולא גזרינן גבו אטו תוכו. וכן מטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזו לא לעניים ולא לעשירים ואע"ג דאתו מדבר המקבל טמאה ומשום הכי נמי אשה טהורה לגמרי.
שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות, ומוקמינן לה בגמרא במשולבות כלומר שעומדות במקום צר ובדוחק. בדקה אחת מהם ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות, ומוקים לה רב יהודא כגון שבדקה עצמה בתוך שיעור וסת של מציאה ובשבדקה עצמה בעודה במטה או שמצאה הכתם בעודה במטה ובדקה תוך שיעור וסת, אבל אם ירדה מן המטה ושהתה זמן מרובה ומצאה הכתם ובתוך שיעור וסת בדקה עצמה ומצאה טמא אינה מצלת על חברותיה, והוא הדין אם בדקה אחת מהן עצמה ומצאה טהור תוך שיעור וסת שהיא טהורה וכן בשתים, וי"א שהיא טהורה אע"פ שלא בדקה תוך שיעור וסת של מציאה, והראב"ד סובר שאינה טהורה אלא אם בדקה בתוך שיעור וסת של מציאה. וי"א דהא דמטהרינן לחברותיה אם (מטמא) [מצאה] טמאה דוקא אם מצאה טמא תוך שיעור וסת של מציאה אבל לאחר שיעור וסת של מציאה אין מטהרין חברותיה, והרא"ש סובר דבכתמים אזלינן להקל ובין כך ובין כך מצלת חברותיה.
ותולות זו בזו עוברה ושאינה עוברה תולה עוברה בשאינה עוברה מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה בתולה ושאינה בתולה תולה בתולה בשאינה בתולה. ופירוש [בתולה] בתולת דמים אעפ"י שהיא נשואה. היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן זקנות שתיהן בתולות זו היא ששנינו לא היו ראויין לראות רואין אותן כאילו הן ראויין לראות. וכתב הראב"ד שאם נתעסקה אחת מהן בכתמים כולן טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתם.
<h2>דף סא.</h2>
שלש נשים שהן ישנות במטה אחת ואינן משולבות אלא מרווחות ונמצא דם תחת האמצעית כלן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה תחת החיצונה שתי החיצוניות טמאות והפנימית טהורה אימתי בזמן שעלו דרך מרגלות המטה אבל אם עלו שלשתן דרך עליה על החיצונה ונמצא תחת החיצונה כולן טמאות ואם נמצא תחת הפנימית החיצונה טהורה. וכתב הראב"ד שדוקא בישנות אבל בעירות כיון שאין מתהפכות וכל אחת מכרת את מקומה אם תאמר בריא לי שלא באתי למקום שנמצא דם אין לחוש אלא לאותה שנמצא הדם תחתיה. ודאמרינן דאם נמצא דם תחת פנימית חיצונה טהורה דוקא בשנמצא תחתיה אבל בנמצא [ביניהם] שתיהן טמאות. וכן בנמצא במכסה שעליהן כולן טמאות שהמכסה מתהפך אילך ואילך כדאמרינן באידך פרקין דלעיל גבי חלוק המתהפך וכן באפיליון. ובסדין התחתון כתב הרא"ש שאין עשוי להתהפך והרשב"א כתב דכמכסה דמי וכולן טמאות ולא חלקו אלא בשנמצא על דבר קבוע וכן הורה הרא"ה.
בדקה אחת מהן ומצאה טהור היא טהורה ושתים טמאות ודוקא אם בדקה בשיעור וסת של מציאה, שתים ומצאו טהור הן טהורות ושלישית טמאה שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות. והא דאמרינן דבדקה אחת מהן ומצאה טהור היא טהורה ושתים טמאות דוקא בנמצא תחת האמצעית דכולן טמאות, ואילו בנמצא תחת החיצונה דאמרינן דשתים החיצונות טמאות אם בדקה אחת מן החיצונות ומצאה טהור אמאי שתיהן דהיינו אמצעית ופנימית טמאות דהא כל שנמצא תחת החיצונה לא חיישינן לפנימית כיון דלאו במשולבות מיירי וכיון דכן השתא משום דמצאה חדא מינייהו טהור אמאי מטמאינן לה לפנימית, ותדע לך נמי דהא כן בתר הכי בדקו שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות ואמאי פנימית טמאה, וזה נראה פשוט ואעפ"י שיש חולקים לא נראו דבריהם. ומשמע נמי שהבודקת ומצאה טהור שהיא טהורה אפי' אותה שהדם תחתיה. וכן יש לחלק בזה בין ראויות לראות בין אינן ראויות לראות ותולה עוברה בשאינה עוברה וכולהו אינך כדאמרינן במשולבות. וכתבו בשם הרמב"ן שאותה שהדם תחתיה אינה ניצולת מפני שאינה ראויה לראות, והוא תמה.
גל טמא שנתערב בשני גלים בודק עד לסלע או לבתולה ואם מצא בא' מהם השנים טהורין ואם לא מצא שלשתן טהורין משום דאמרי' עורב אתא ונטלה.
מקום שהוא מוחזק בטומאה ואין יכולין לבודקו מפני שהוא מרובה מביאין סדינין שרויין במים ופורסין עליו, מקום טומאה נגוב שהוא עפר תיחוח ונבלעין בו המים וכשהסדינים הם טופח כ[ד]י להטפיח ומקום שאינו נגוב הוא טהור.
רש"י היה אומר שאם יצא קול על אדם שהרג את הנפש אסור להצילו משום דהאי לישנא [בישא] אע"ג דאסור לקבולי מיבעי ליה למיחש ליה, וזה דבר קשה. ור"ת פירש שלא נאמר זה אלא אם אפשר לבא לידי סכנה [אבל אם אין סכנה] מצילין האיש שיצא עליו קול.
בגד שאבד בו כתם שנתלכלך בדם אחר וצריך טבילה (לבארו) [לטהרו] וכל [שיש] בו עוד הכתם לא תועיל בו טבילה דהוי כטובל ושרץ בידו לפיכך צריך להעביר (עליו) תחלה הכתם על ידי סמנין המעבירין אותו ואח"כ טובלו כדלקמן. וכשאבד בו הכתם צריך להעביר הסמנין על הבגד כולו, ואם אבדה בו שכבת זרע חדש בודקו במחט שחק בודקו בחמה.
<h2>דף סא:</h2>
בגד שאבד בו כלאים אסור הוא ולא בטיל ברוב משום דהיתר בהיתר הוא ותערובתו אוסרו, ובשר (ו)בחלב הוא בטל משום דדרך בישול אסרה תורה והוא בנותן טעם. וזה הבגד לא ימכרנו לגוי שמא ימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור אפי' שלא במקום רכיבה שמא ימלך ויטול ממנו לבגדו, ובמקום רכיבה אם (הוא) רך הוא אסור מטעמא אחרינא מדרבנן גזירה משום העלאה ואפילו אין בשרו נוגע בו משום שזה הבגד הוא רך, ואם היה קשה והכלאים נכרין בו לא גזרו בו הצעה אטו העלאה, אבל עושה אותו תכריכין למת דאע"ג דלחיים אסור כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ואין החיים מוזהרין עליהם כמו שהגדולים מוזהרין על הקטנים, ובין לספדו בין לקברו מותר.
בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר משום דעמרא וכתנא לא סליק להו צבעא בהדי הדדי וכיון דלא ידיע אימר מינתר נתר.
האי מאן דאבד ליה חוטא דכתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי אינתיק כולי' או לא שפיר דמי דמדאורייתא לא מיתסר עד שיהא שוע טווי ונוז והאי כיון דנתקיה נתקיה, וה"ה לכל אסורין של דבריהם שנתערבו ונטלן ולא ידעי אי נטלן כולן תלינן לקולא. רש"י היה מפרש שאין אסור מן התורה משום כלאים אלא עד שיהיו הצמר והפשתים שועין יחד, פירוש חלוקים במסרק, ושיהיו טווין ביחד וארוגין יחד דנוז לשון אריגה הוא. ור"ת היה מפרש שאם כל אחד היה שוע לבדו וטווי לבדו ושזור לבדו ונוז היינו שזור אחר כן אם חברם יחד בקשר או באריגה הוא כלאים מן התורה ואם אינן כן אינן אסורין אלא מדרבנן, והיינו טעמא דלבדין שהן אסורין מפני שהן שועין, ולפ"ז הבגדים שלנו שאינם שזורין אינן אסורין משום כלאים מן התורה. וחוטי ציצית צריכין להיות שזורין.
בגד צבוע פליגי בגמ' אי מטמא משום כתם ורבוותא פליגי כמאן פסקי', והרמב"ם להקל פסק בכתמים וכן דעת הרא"ש, והרמב"ן פסק להחמיר וכך נראה דיחיד ורבים הלכה כרבים.
שבעה סמנין מעבירין על הכתם והם רוק תפל ומי גריסין ומי רגלים ונתר ובורית וקמוליא ואשלג ואם [העביר] עליו כולם ודאי יצא מכל (כמו) [הבגד] ומטבילו ודיו ומותר להשתמש בו טהרות אבל האשה אסורה לבעלה שאין הכתם מטהר לבעלה אלא כשיש במה לתלות. ורוק תפל היינו כל שלא טעם כלום מבערב לאפוקי (דלא) [ד]קדים ואכיל, והוא שעבר עליו חצות לילה בשינה וניער כל הלילה אינו רוק תפל אלא במתנמנם דהיינו נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר, ואם השכים ושנה פרקו אין זה רוק תפל כל שיצא רוב דבורו של שלש שעות, ישן כל היום כולו אין זה רוק תפל. ונתר היינו נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית, והרמב"ם פירש שהוא אלטפל בערבי ובלעז קליד"א אבל בספרי רפואות ראיתי שקורין קליד"ה דימוליא"ה א"כ נתר אינו קאליד"א. ובורית פירשו בגמרא אהל ואע"ג דתניא הבורית והאהל תרי גווני אהל, ופירש הרמב"ם שהוא העשב הנקרא גאסו"ל. וקאמוניא אמר רב יהודה שלוף (בוץ) [דוץ], ופי' הרמב"ם שהוא מלח אלקאלי. ואשלג אמרינן בגמ' דאשלג שמיה ומשתכח בנקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברומצא דפרזלא.
<h2>דף סב.</h2>
הטביל לזה הבגד שנמצא עליו הכתם קודם שהעבירו עליו ז' סמנין ועשו עליו טהרות אחר טבילה ואחר שעשו עליו טהרות העביר עליו ז"ס ולא עבר ה"ז צבע הטהרות טהורות וא"צ להטביל דאם איתא דדם היה על ידי סמנין אלו היה עובר. עבר או שדיהה הרי זה כתם הטהרות טמאות וצריך להטביל וטבילה ראשונה לא עלתה לו דהוה ליה כטובל ושרץ בידו, אבל האשה לא הותרה לבעלה אפילו העביר ז"ס ולא עבר וכדאמרן, והא דאמרינן ה"ז צבע ה"פ ה"ז צבע או של שאר מינין או צבע כתם שלא נשאר מדם הכתם בעין כלום אלא הצבע בלבד ממה שבלוע בתוכו וכיון שכן מהניא ליה טבילה לטהרות ומה שהוא בלוע טומאה בלועה היא ולא מטמאה, אבל היכא שעבר או שדיהה דמוכחא מילתא דבשעת טבילה ראשונה עדיין היה שם מן הדם בעין הטהרות טמאות וצריך להטביל פעם אחרת, הרמב"ן.
מי גריסין לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש שנחלק הפול אחר שנשרה קליפתו. ואמר ריש לקיש רוק תפל צריך שיהיה עם כל אחד ואחד. מי רגלים שהחמיצו וכמה חמוצן ג' ימים עד ארבעים יום ראויין להעביר את הכתם, ומיבעיא לן בגמרא מי רגלים דזקן או דילד דאיש או דאשה מכוסין או מגולין בימות החמה או בימות הגשמים וצריך לכסכס ג' פעמים בכל אחד ואחד מז' סמנין, ומבעיא ליה לר' ירמיה אמטויי ואיתויי חד או דילמא אמטויי חד ואיתויי חד ולא אפשיטא. ואם העבירן שלא כסדרן כמו שהם שנויין במשנתינו או שהעביר שבעה (ואחד) [כאחת] לא עשה ולא כלום ואם הקדים שניים לראשונים חוזר לסדרן שיהיו כסדר השנוי במשנה.
העבירו עליו (ז') [ו'] סימנים ולא עבר צפון ועבר טהרותיו טמאות אם נשתמש בו קודם לכן אחר טבילה שאם העביר שביעי בתחלה שמא עבר ולאו צבעא הוא אלא דמא. וצ"ע כיון דאמרי' דצפון צבעא נמי מעביר אם העבירוהו על הכתם לבדו אם יכולין להטבילו דאמרי' דודאי אזל ליה דמא, וכן אי אמרי' דהעביר עליו צפון לבד ולא עבר אי אמרי' דודאי ה"ז צבע לענין שאם הטבילו קודם לכן ועשה על גביו טהרות שיהיו טהרותיו טהורות. צפון בלשון לעז שאבו"ן ובלשון ישמעאל סאבו"ן.
העביר עליו ז' סימנים אחר שהטבילו [ולא] עבר שנאן ועבר טהרותיו [טהורות] ואמר ר' זירא ל"ש אלא טהרות שנעשו ע"ג בין תכבוסת ראשונה לתכבוסת שנייה אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שנייה טהורתיו טמאות שהרי הקפיד עליו ועבר. ולאו דוקא אחר תכבוסת שנייה אלא כיון שעלה בדעתו לעשות תכבוסת שנייה כיון דהקפיד עליו אם אח"כ עשה תכבוסת שנייה ועבר לא הויא טומאה בלועה וכשעבר טמא הבגד ביציאתו. ור' אבא פליג ואמר דכל שיכול לצאת לאו טומאה בלועה היא ובטומאה דאורייתא מטמא אלא דבכתמים שהם מדרבנן כל שהוא בלועה אינו מטמא בין שדעתו להוציאו או לא. ופליגי בפלוגתתן דר' יוחנן ור"ל דכל היכא דאין יכול לצאת ד"ה טהור יכול לצאת והקפיד עליו ד"ה טמא כי פליגי דיכול לצאת [ולא] הקפיד עליו דר"י סבר אע"ג דיכול לצאת אם הקפיד עליו אין אי לא לא ול"ש טומאה דאורייתא או טומאה דרבנן והכי הלכתא.
<h2>דף סג.</h2>
כל אשה שיש לה וסת אפי' וסתות דגופה דיה שעתה, ווסתות דגופה הם מפהקת מעטשת חוששת בפי כרסה בשיפולי מעיה ושופעת דם טמא מתוך דם טהור שכל זמן שהיא רגילה לראות דם טמא מקדמת ושופעת דם ירוק או לבן וכמין צמרמומית אוחזין וכן כיוצא בהן כל שתקבענו ג"פ שראתה מתוך סמנין אלו ה"ז וסת, אבל פהקה וראתה עטשה וראתה חששה בפי כרסה וראתה אין זה וסת.
וסתות אלו שהן וסתות דגופה אם הם בימים ידועים אינה חוששת אלא לשניהם יחד אבל אם פהקה בימים אחרים או לא פהקה באותו יום הידוע אינה חוששת לו ומותרת לבעלה. וכן אם וסתה דגופה הוא ביום ידוע כשיגיע אותו יום חוששת לו כל אותה עונה כדין וסת דימים לחודייהו וכ"כ הרא"ש וכ"כ הרשב"א. ואם פהקה בראש חדש וראתה בר"ח וראתה ואחר כך פהקה שלא בר"ח וראתה הוברר הדבר שהפיהוק הוא גורם לה ולא ר"ח, וכן אם פהקה בר"ח וראתה בר"ח וראתה ואח"כ ראתה בר"ח בלא פיהוק הוברר הדבר כי היום הוא גורם ולא הפיהוק.
פהקה בחד בשבתא וחזאי ופהקה בחד בשבתא [וחזאי ופהקה בשבתא] ולא חזאי ובחד בשבא חזאי בלא פיהוק אי אמרי' דקבעה לה וסת לימים ולפיהוקין או לימים בלחוד הרשב"א כתב דקבעה לה וסת לימים ולפיהוקין משום דאמרי' פיהוק דשבת משום ראיה דחד בשבת הוא והאי דלא חזאי משום דאכתי לא מטי זמן פיהוק וכדאמרי' בפ"ק בקפיצות וכ"כ הרא"ש, והרא"ה חלק ואמר דבקפיצות ההיא דשבת גרמה לה לראיה דבחד בשבת שהקפיצה היא הגורמת אבל בפיהוק שהוא בסבת הדם היאך נאמר שקדם המסובב לסבה אלא דבכה"ג קבעה לה וסת לימים בלבד כאלו לא פהקה בשבת דדכותה בקפיצות אם לא קפצה כלל אמרי' לעיל בפ"ק דקבעה לה וסת לימים בלחוד.
ואם פהקה בראש חדש וראתה בר"ח וראתה ושוב פהקה בתוך ימי החדש חוששת לאותו פיהוק ואינה משמשת עד שתבדוק ואם בדקה ולא ראתה אינה חוששת לפיהוק גרידא אבל עדיין היא חוששת לר"ח שמא תקבע וסת לראשי חדשים. ואם פהקה וראתה פהקה וראתה ושוב פהקה ולא ראתה אינה חוששת לפיהוק גרידא אבל צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת לפיהוק לעתים ידועים כגון אם היה בין פיהוק ראשון לפיהוק שני ל' יום ובין ב' לג' עשרים יום לכשתגיע ליום ל' חוששת שמא תקבע לה וסת לפיהוק משלשים יום לשלשים יום, כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד.
שלשה מיני וסתות הם וסת דגופה וסת דימים וסת דאונסין. וסת דגופה והם מעטשת ושאר המקרים השנויין במשנתינו נקבעים בימים ידועים ובימים שאין ידועין ונקבעין בג"פ. וסתות דימים יש בהם ארבעה דברים שהקובעת וסת לימי השבוע בג"פ דחזאי בחד בשבתא וחד בשבתא וחד בשבתא, או לימים ידועים בחדש כגון בריש ירחא או מט"ו לט"ו ודכיוצא בזה, ובשני דרכים אלו קובעת וסת בשלשה ראיות. ראתה להפלגות שוות או לימי החדש בדלוג אינה קובעת וסת אלא בד' ראיות. וסתות דאונסין כגון קפיצות ואכלה שום נקבעין בג"פ. ולפי שיטת התוספות יש בהם שני דרכים דע"י קפיצות אינה קובעת אלא בימים ידועים וכדאמרי' לעיל בפ"ק ואילו באכלה שום בצל ופלפל אפי' בימים שאינן ידועים, ולפי השיטה האחרת כלן שוין שאינה קובעת בהם וסת אלא לימים ידועים. הרמב"ן יש לו שטה אחרת בכל זה שהוא כתב שאין וסת נקבע לעולם בימים אלא להפלגות שוות ואין לנו קביעות וסת בר"ח ובימים ובדלוגין אלא בהשויה והכא בחדשים שוים עסקינן. ויש כמה גמגומין בדבר, גם למעשה היה חושש לדברי הראשונים ז"ל.
<h2>דף סג:</h2>
בכלל וסתות דגופה הם ראשה כבד עליה ואבריה כבדים עליה ורותחת וגוסה, וכן אכלה שום או בצל או פלפלין וראתה. ואיכא מ"ד דהני לא קבעי וסת (או) אלא בימים ידועים דומיא דקפיצות אבל בתוספות כתבו דאפי' בימים שאינן ידועים.
קיימל"ן כרשב"ג דלא קבעה וסת אלא בתלתא זמני דלא כרבי. כל עונת הוסת אסורה שאם היתה למודה לראות ביום אסורה מתחלת היום ואם היתה למודה לראות בלילה אסורה מתחלת הלילה דעונת הוסת היא כעונת התחלת הוסת אבל שאר העונות שהוסת נמשך בה לא, וכיון שכן אשה שיש לה וסת ורגילה להיות שופעת שלש או ד' ימים ובדקה בעונת התחלת הוסת ולא ראתה שוב אינה חוששת לשאר הימים וכ"כ הראב"ד. עוד כתב שאם ראתה בהנץ החמה ולא קים לה אי קודם הנץ אי לאחר הנץ שיש מחמירין לאסרה ביום ובלילה והוא דן להקל בוסתות דרבנן ואינה אסורה אלא ביום שהוא ודאי תוך ימי נדתה.
היתה למודה לראות בתחילת הוסת של עטוש וחביריו כל טהרות שעשתה בתוך הוסת הנמשך זמן טמאות, ואם לא היתה למודה לראות אלא בסוף הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות. כל אותה עונה שהיא רגילה לראות בין יום בין לילה אסורה לשמש בוסתות דיומי, ובוסתות דגופה נמי חוששת כל אותו זמן שהמקרים הם רגילים להמשך בין שהתחילה לראות בהתחלת המקרים ההם בין בסופן.
היתה למודה יום ט"ו לטבילתה דהיינו יום כ"ב לראייתה ושנתה ליום כ' זה וזה אסורין אבל אם ביום ט"ו לראייתה אינה חוששת לו דהא קייל"ן דאין אשה קובעת וסת בימי זיבתה. ואיכא מ"ד דאפי' בט"ו לראייתה חוששת ולא נהיר.
<h2>דף סד.</h2>
ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקרנו ג"פ ודוקא אם קבעתו ג"פ אבל אם לא קבעתו אלא ב"פ בחד זמנא עקרא ליה.
שנתה פעמים ליום ך' זה וזה אסורין, ג"פ ליום ך' הותר יום ט"ו וקבעה ליום עשרים שאין אשה קובעת וסת אלא בג"פ ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקרנו ג"פ.
<h2>דף סד:</h2>
נשים בבתולים כגפנים יש גפן שיינה אדום ויש גפן שיינה שחור יש גפן שיינה מרובה ויש גפן מועט, ר' יהודה אומר כל גפן יש בה יין ושאין בה יין דוריקטי תנא דור קטוע מדם, תנא ר' חייא כשם ששאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה, תניא משום ר' מאיר כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובים.
<h2>דף סה.</h2>
הרוצה לטהר גתיו ובדיו מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים או מניחן תחת הצנור כ"ד שעות, וכן ביין נסך.
<h2>דף סה:</h2>
דין דם בתולים אינו נוהג בזמן הזה אלא בועל בעילת מצוה ופורש אפי' הדם שותת גומר ביאתו. ואם בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם טמאה שהרי דם נדות הוא זה שאילו היה דם בתולים בפעם ראשונה יצא ושמא חפתהו ש"ז. הדם בתולים אין לו שיעור.
ומדברי רבינו האיי ז"ל נראה שאסור לאדם לישן במטה של אשתו נדה ומותר לישן במטה של בתולה שנבעלה.
<h2>דף סו.</h2>
הרואה דם מחמת תשמיש אין מחזיקין אותה בבעלת מום שהדם הזה בא מן המקור בביאה אחת, ואם בדקה ומצאת שאינו מן המקור מותרת לבעלה מיד ואם מצאה שהוא מן המקור אסורה לבעלה מיד ולא תנשא לעולם, ולהקל עליה מתירין אותה לשמש ג"פ, ואם ראתה דם תתגרש ותינשא לאחר דשמא הבעל גורם ליה שאין כל האצבעות שוות, ואם בבעל שני ראתה דם פעם ראשונה ושניה ושלישית תתגרש שהרי הוחזקה לבעל שני (פ"ב) [ג"פ], ואם נשאת לשלישי וראתה דם אע"ג דהוחזקה לשני אנשים אינה מוחזקת לג' בביאה אחת שאין כל הכחות שוות עד ביאה ג' ותתגרש ואסורה לעולם לכל אדם. וי"א שאם יש רופא מומחה סומכין עליו אם אומר שיכול לרפאותה ואפילו אחר ביאה שלישית של בעל ג', ודבר קשה להקל אחר שהוחזקה. כיצד בודקת את עצמה מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ובתוכה מכחול ומוך על ראשו נמצא דם על ראשו בידוע מן המקור וא"ל בידוע שהוא מן הצדדין. אם יש לה וסת תולה בוסתה ואם יש בה מכה תולה במכתה ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה בה. נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקום פלוני. וכל דם מכה הבא מן המקור טמא שהרי מקור מקומו טמא ומטמא במגע טומאת ערב, אבל אשה מותרת לשמש כיון דאיכא מכה במקור. והא דאמרי' דתולה בוסתה הוא לומר שאם שמשה קרוב לוסתה וראתה דם אותה ראייה תלי' דהוא משום וסתה ולא חשבינן לה בהך ראייה רואה דם מחמת תשמיש. וי"א דהאידנא לא סמכינן אבדיקה דשפופרת וכן אין תולין במכה בזמן הזה ויש מקילין בזה שלא להוציא אשה מתחת בעלה. והרואה דם מחמת תשמיש והבעיתוה והפילה חררת דם כבר נתרפאה, וי"א דדוקא קודם שבדקה בשפופרת, וי"א שאפילו הוחזקה טמאה בשפופרת מהני לה אי הפילה חררת דם דודאי נתרפאה.
התקין ר' בשדות מקום שאינן בני תורה ראתה יום א' תשב ששה והוא, שבין שיהיו ימי נדה או אפילו ימי זיבה אין לחוש לכלום לפי שאין נדה דאורייתא צריכה ז' נקיים וכן בימי זיבה הרואה יום אחד שומרת יום כנגד יום וטובלת וטהורה ואם ישבה ו' והוא מהני אפי' לימי נדה. ראתה שני ימים תשב ג"כ ששה והן, ולא סגי בה' והן דחיישי' שמא יום ראשון סוף זיבה ויום שני תחלת נדה וצריכה ששה להשלים ימי נדתה. שלשה תשב ז' נקיים כדין זבה, וה"ה דהנך ששה לרואה יום א' או ב' ימים נקיים בעי' דאי לא שמא מקצתן הן בימי זיבה ומקצתן האחרונים בימי נדתה ובזה יצאו ידי כל הספק.
א"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואות דם טפה כחרדל יושבת עליה ז"נ וחומרא זו אינו מפני מיעוט הדם שהרי דם נדה מטמא בכל שהוא ולא נאמר כגריס אלא בכתם שלא הרגישה בדם, והחומרא שאפילו היא ראיה מועטת שא"א לחלקה ולומר ג' ראיות היו בג' ימים אלא שכותלי בית הרחם עכבוהו אפ"ה החמירו ע"ע ויושבת עליה ז"נ. וכתב הריא"ף דאפי' בימי טוהר יושבת ז"נ דכיון דאיכא יולדת בזוב דצריכה ז"נ עבדי נמי הרחקה כדר' זירא, ויש מקילין בדם טוהר והרמב"ם כתב [פי"א ה"ה] שהכל תלוי במנהג. והרב אב ב"ד [האשכול סימן ל"ז] כתב שהוא מקובל מהרב רבי יהודה בר ברזלי שהגאונים ז"ל החרימו על דם טהור לנהוג בו אסור ובהך חומרא דר' זירא לא נפקא לן מידי בהא דאמרי' אי יש קושי לנפלים אי לא דבכל ענין צריכה ז"נ.
תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז"נ לפי שראתה דם חמוד ואפילו בדקה ולא מצאה דמתוך שהוא דם מועט ביותר חוששין שמא נאבד. ואפי' קטנה חוששין לדם חמוד וכן זקנה ומחזיר גרושתו ג"כ ואפי' היתה מניקה. ואינה צריכה הפסק טהרה דודאי דם חמוד אינו אלא מועט ומיד הוא פוסק, וצריכה בדיקה בימי ספירה בתחלתן או בסופן דנקיים שאמרו בכ"מ היינו ספורין. מיהו יספיק לה משעת תביעה ולא בעינן קדושין ולא כתיבת כתובה אלא סמכה בדעתה דלא הדרי בהו כגון (מה כמו) [מכי רמו] שערי באסינתא וכיוצא בה מאותה שעה מונין, ונהגו למנותם משעת הנישואין בקצת מקומות.
<h2>דף סו:</h2>
אשה צריכה לחוף קודם טבילה מתקנת עזרא דמדאורייתא בעיוני בעלמא סגי אם יש דבר חוצץ אם לא ואתא איהו ותקין חפיפה, ובכ"מ מהגוף אפי' שלא במקום שער בעיא עיוני ובמקום שער בעי חפיפה מתקנתא דעזרא [דילמא] לא עיינא יפה. ובמקום שער צריכה מים חמין ובשאר הגוף לא בעיא מים חמין ואי עבדא שפיר דמי והכי נהוג האידנא מפני שיש מקומות בשאר הגוף שיש שער.
אשה לא תחוף לא בנתר ולא באהל דנתר מקטיף מזיא אהל מסריך מזיא, ואשה לא תחוף אלא בחמין ואפי' בחמי חמה שלא ע"י האור יכולה לחוף אבל בקרירי לא דקרירי מסכסכי מזיא. וצריכה האשה להדיח קמטיה במים דהיינו בית הסתרים דאע"ג דלא בעו ביאת מים מקום הראוי לביאת מים בעי' ועצם בין שיניה חוצץ. טבלה ונמצא עליה דבר חוצץ אפי' חפפה קודם טבילה צריכה לחוף ולטבול, ואם לא נמצא עליה דבר חוצץ איכא תרי לישני אי בעי' סמוך לחפיפה טבילה ולקמן מתפרשא הא מילתא דמפלגי בין היכא דלא אפשר להיכא דאפשר.
אשה לא תעמוד ע"ג כלים בתוך הנהר ותטבול משום דבעיתא ולא תטבול יפה ואי טבלה בדיעבד עלתה לה טבילה. ומה"ט אמרי' דבנמל לא תטבול משום צניעותא בעיתא ואי טבלה טבלה. וטיט שבמקוה אינו חוצץ שאין טיט חוצץ אלא טיט היון שהוא דבק הרבה, וגם מטעם אחר שכיון שרגליו קדמו אל המים אינו חוצץ. ולטבול בנהר יש אוסרין בכל השנה חוץ מיומי תשרי לפי שהשלגים הם נפשרין ושמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ואין מטהרין אלא באשבורן ובימות תשרי כבר פסקו הפשרת השלגים. ומעין מטהר בזוחלין.
<h2>דף סז.</h2>
אשה שלא עיינה בגופה ונתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה דכיון דעיוני מדאורייתא חיישי' שמא היה בה דבר חוצץ אבל אם עיינה בגופה וחפפה ובין חפיפה לטבילה נתנה תבשיל לבנה עלתה לה טבילה דחפיפה דתקנתא היא מקילי' בה אבל עיוני דאורייתא הוא.
לא חיישינן לרבדא דכוסילתא בתר ג' יומי משום דלא מקפיד איניש עליה ולא ללפלוף שבעין אפי' ביבשה ולא בכחול אפי' שע"ג העין שאין דרך להקפיד על אלו אבל שחוץ לעין חוצץ. וכן פתחה עיניה ביותר או עצמה נמי ביותר אין מעכבין מליכנס בהן מים. וקרצה שפתותיה הרי הוא כאלו לא טבלה דהתם מקום גלוי הוא ובעינן ביאת מים. צואה שתחת הצפורן שלא כנגד בשר הטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר חוצצין, ומפני זה נהגו בנות ישראל לגזוז צפרניהן יפה בשעת טבילה. נימא אחת קשורה חוצצת אם היא מקפדת ויש הרבה שערות קשורות נימא נימא, שלש אין חוצצות דלא מהדקי שפיר, ב' איני יודע ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת. והרמב"ם כתב דבעינן רוב גופו עם שערותיו אבל רוב שערותיו בלבד לא, ובפרק הערל [יבמות ע"ח ע"ב] מוכח דלאו דוקא רוב שערותיו אלא אפילו בבשר בעינן רוב המקפיד.
אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה האיש נראה כעודר זיתים לענין בית הסתרים לפי שהעודר מפסק רגליו ומוסק זיתים לענין בית השחי שדרכו להגביה זרועותיו קצת כדי לנער האילן, והאשה כעודרת לבית הסתרים שדרכה לפסק רגליה ומניקה את בנה לענין תחת הדד שמה שנראה באותה שעה ממה שהוא תחת הדד אינו נחשב בית הסתרים וכאורגת בעומדים לענין בית השחי כי כשאורגת מעומד מגבהת היד הימנית לארוג.
<h2>דף סז:</h2>
דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ רובו ואין מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוט המקפיד ומעוטו שאין מקפיד לא גזרו. ואם הוא מקפיד לפעמים אעפ"י שאינו מקפיד בשעת טבילה חוצץ ומשום הכי טבעת באשה חוצץ מפני שמקפדת בו בשעת לישה.
כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה, ולא תטבול ביום אפי' ביום ח' משום סרך בתה שחושבת שביום שביעי טבלה ותעשה כן ולא תעלה לה טבילה, ואם יש סכנת אריות או גנבים או משום צנה או מפני שהשוערים סוגרים השערים מתירין לכתחלה לטבול ביום ח', וכ"ש האידנא דנהגו בנות ישראל שאפי' רואות דם טפה כחרדל שיושבת עליה ז"נ אין לחוש לסרך בתה שאפי' תטבול בז' לא עברה אדאורייתא. ויש מתירין לכתחלה לטבול בז' ולבעול ליל ח' ולא הסכימו בזה כלל. ומ"מ אי ליתנהו להני חששי דגנבי ואריותא לא תטבול אלא בלילה. ויש מחמירין לומר שלא תטבול אלא בלילה אבל לא ביום אפי' ביום ח' ותבא לביתה בלילה, וי"א שאין להחמיר בה כ"כ אלא שתטבול סמוך לחשכה ותבא לביתה משחשכה דהשתא ליכא למיחש לסרך בתה. ואם טבלה ביום ז' הראב"ד כתב דלא עלתה לה טבילה וכ"כ בשם ר' אחא גאון ז"ל והרמב"ן כתב דבדיעבד עלתה לה טבילה, [גליון. בפסקיו כתב על דברי הרמב"ן ונראין דבריו ובתשובותיו ח"ג סימן נ"ז כתב א"א לחלוק על הגאון], וכן דעת הרשב"א.
אשה חופפת ביום וטובלת בלילה דלא בעינן סמוך לחפיפה טבילה אלא שצריכה עיוני בגופה אם יש בה דבר חוצץ, ודוקא אם בלילה הוא י"ט שא"א לחוף בו [אבל] אם הוא חול חופפת בלילה, ואם מוצש"ק הוא י"ט חופפת בע"ש וטובלת מ"ש. ורבינו משולם התיר בעירו לחוף ע"ש ולטבול בשבת שהיו יראות לטבול בלילה והשיב לו ר"ת שאין לעשות תרתי קולי סרך בתה והרחקת חפיפה.
<h2>דף סח.</h2>
נדה שבדקה עצמה יום ז' ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה וטבלה בערב לאחר ימים בתוך ימי זיבה בדקה ומצאה טמא ה"ז בחזקת טהרה משעת טבילה משום דכדין טבלה והיתה טהורה עד עכשיו שראתה ולמפרע מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה. בדקה עצמה יום ז' שחרית ומצאה טמא ובין השמשות לא הפרישה וטבלה לערב לאחר ימים בדקה ומצאה טהור ה"ז בחזקת טמאה כיון דלא הפרישה בטהרה אותה טבילה לא עלתה לה, והויא לה ספק זיבה דכיון דבחזקת טומאה היתה בכל יום ויום חוששין שמא ראתה. ואם יש לה וסת דיה שעתה, ואפילו נקבע הוסת בימי הזיבה דלא הוי וסת קבוע דלבעי ג' זמני למעקרי' אלא בחד זימנא מעקר ליה אפ"ה הוי וסת לענין דאמרי' דיה שעתה. זהו לדעת ת"ק אבל חכ"א דאפי' לא בדקה אלא בשנים לנדתה ומצאה טהור וביה"ש לא הפרישה ואחר הימים בדקה ומצאה טמא ה"ז בחזקת טהרה, וכחכמים קי"ל שאפילו בדקה בשני ומצאה טהור דהרי היא בחזקת טהרה. ובראשון אם בדקה ומצאה טהור כתב דמחזקי' לה בחזקת טהרה כמו בשני אבל הרמב"ם כתב דלא מחזקי' לה בחזקת טהרה משום דהוחזק מעינה פתוח וכ"ד הרמב"ן.
נדה צריכה לבדוק עצמה קרוב לטבילה ביום טבילה ואם לא בדקה לא עלתה לה טבילה. והאידנא דנשים ספק זיבות נינהו צריכה בדיקה כל ז' ימים ולהפסיק בטהרה שידעו שנסתם מעיינם, ונהגו ללבוש חלוק לבן בהש"מ ולמחרתו בודקות את עצמן ואת החלוק וכן בכל יום ויום מז' הימים, ואם בדיעבד לא בדקה אלא הראשון או ז' בלבד קרינא בהו ז"נ. ואם הפסיקה בטהרה ואח"כ עברו ז' ולא בדקה [אלא] ביום ח' ומיום ח' ואילך קרוב לומר שאין מתירין אותה אלא א"כ בדקה בכל יום ויום, וצ"ע אי מהני באותן ימים תחלתן או סופן כמו בשבעת ימים של ספירה. ובז' הראשונים אם לא בדקה לא תחלתן ולא סופן ובדקה באמצעיתן הראב"ד כתב דמהני וכן דעת הרא"ש, והר"ז הלוי חלוק בדבר וכן הרא"ה ויש לחוש להחמיר. בדיקה זו שאמרנו צריכה להיות בבגד לבן או צמר גפן להכניסו לחורין ולסדקין עד מקום שהשמש דש שאם לא בדקה כן קנוח מקרי ולא בדיקה.
<h2>דף סט:</h2>
הזב והזבה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין תחת אבן מסמא עד שימוק הבשר, שאם האדם הוא תחת אבן כבדה והזב הוא על האבן אעפ"י שאין האדם מסיטו הוא מטמא, ואלו מת בעלמא אינו מטמא במשא עד שיזיז האדם אותו, וטעמא דמלתא משום שמא יתעלפה ויחשבוהו שכבר מת. נכרי שמת טהור מלטמא במשא דאע"ג דנכרי מטמא במשא כזב כיון דאין טומאה זו אלא מדרבנן כיון שמת אעפ"י שלא נמוק הבשר פקעה מיניה טומאת זיבה. בראשונה היו מטבילין את הכלים ע"ג נדות מתות והיו נדות חיות מתביישות התקינו שיהיו מטבילין את הכלים ע"ג הכל מפני כבודן של נדות חיות. בראשונה היו מטבילין את הכלים ע"ג אנשים זבים מתים והיו זבים חיים מתביישין התקינו שיהו מטבילין על הכל מפני כבודן של זבים חיים, וכל זה הוא תחת אבן מסמא.
<h2>דף עא.</h2>
האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם מטמא כדם הכתם שהוא מטמא במגע, וה"ה בפחות מרביעית ולא נקט רביעית אלא משום טומאת אהל שהוא מטמא, ואעפ"י שנעקר משמתה מטמא משום דם נדה דמקור מקומו טמא. והיושבת על המשבר ויצא ממנה דם מקצתו מחיים ומקצתו לאחר מיתה זהו דם תבוסה ור' יהודה אומר דמטמא באהל ור' יוסי סבר דאינו מטמא באהל.
הרוג שיצא ממנו רביעית דם בין בחייו בין במותו ספק בחייו יצא ספק במותו יצא ברשות היחיד ספקו טמא ברה"ר ספקו טהור. הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחיייו ובמותו ועדיין לא פסק ספק רובו מחיים ומיעוט לאחר מיתה או ספק מיעוטו מחיים ורוב לאחר מיתה זהו דם תבוסה, ואפי' היה רובו לאחר מיתה עדיין אינו מטמא מן התורה דרביעית שלם בעי' לאחר מיתה אלא מדרבנן שאם הרוב יצא לאחר מיתה ויש שם רביעית מטמא מדרבנן וזהו דם תבוסה, ודוקא אם היה שותת אבל אם היה מטפטף אמרי' דראשון ראשון בטל.
<h2>דף עא:</h2>
בראשונה היו אומרים היושבת על דם טוהר היתה מערה מים לפסח, וזו האשה היא טבולת יום ארוך שהרי אחר ימי טומאה דלידה טבלה ולא העריב (ז') [שמשה] עד שיעברו ימי טוהר ותביא כפרה כדכתיב בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא וגומר וטבול יום דינו כשני שפוסל את התרומה ואינו מטמא חולין ולא פוסל, וזאת האשה ס"ל לתנא שהיא מערה מים להדיח הפסח על ידי הכלי שאוחזת בידה אבל לא שתגע במים עצמן אע"ג דמים חולין נינהו כיון שהן לצורך הפסח ודאי שומר אותם בטהרת הקדש וס"ל להאי תנא דחולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי. חזרו לומר שהיא כמגע טמא מת לקדשים שהחמירו על הטבול יום לדונה כראשון, אבל לענין חולין העמידום על דינם ואפי' הם בטהרת הקדש דקא סברי חולין שנעשו ע"ט הקדש לאו כקדש דמו ונוגעת במים עצמן ואינה חוששת. אוכלת במעשר זאת האשה שהיא יושבת על דם טוהר וקוצה לה חלה אעפ"י שמטמאה וחלה היא תרומה משום דקסבר האי תנא חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו ודינן כחולין גרידי. ומקפת משום דאין תורמין אלא מן המוקף, ואיכא מ"ד דבעיא שיהו נוגעין זה בזה ואיכא מ"ד דלא בעי' וכבר כתבתי זה בפ"ק. וקורא לה שם אחר שתניחנו כדי שלא תטמא החלה, והא קמ"ל דלא חיישינן דילמא אתי למנגע. ורוקה ודם טהרתה אינו מטמא כלל דמשקי טבול יום אין מטמא במשקה הנוגע בו.
אחר שעברו ימי טוהר א"צ טבילה דט"י ארוך היא ואחר שתביא כפרתה תכנס למקדש בלא טבילה. וכתב רש"י דלאכילת קדשים צריכה טבילה ולאחר שתביא כפרתה כדקי"ל דהאונן ומחוסר כפורים צריכים טבילה לקדש, ולמדנו מדבריו שהחמירו בקדשים יותר מביאת מקדש שיבנה ב"ב.
הרואה יום י"א שבין נדה לנדה וטבלה לערב ושמשה מטמאין משכב ומושב דמדרבנן בעיא שמור ופטורין מן הקרבן. טבלה יום שלאחריו ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה ה"ז גרגרן ואינה מטמאה משכב ומושב אפילו מדרבנן, ומ"מ אסורין לשמש דגרגרן אסור. ורואה בתוך י"א וטבלה לערב ושמשו מטמאין מו"מ וחייבין בקרבן. וזו שראתה בתוך י"א וטבלה ביום שלאחריו ושמשו ה"ז תרבות רעה מגעתן ובעילתן תלויין שאם תראה בו ביום תסתור ונמצא שבעל זבה ואם לא תראה נמצא שבעל טהורה.
<h2>דף עב:</h2>
עשירי כתשיעי מה תשיעי בעי שימור אף עשירי בעי שימור. ויש אומרים נהי נמי דלא בעי שימור מדאורייתא מדרבנן בעי שימור, ובעיא נמי שימור כל היום משום דגרגרן דתנן אסור. והני דיני נמי דימי זיבה וזבה קטנה וזבה גדולה וכל דיניהן מסקינן בגמ' דלר' אלעזר ב"ע הם הלכה מסיני ולר' עקיבא מן התורה.
